<h1>ריבב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מאימתי קורין את שמע בערבין, לישנא דקרא נקט כדכתי' ויהי ערב ויהי בקר. אי נמי כדכת' בשכבך ובקומך, דשכיבה תחילה והדר דקימה. משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן, כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן כדאמרינן בפרק הערל תלתא קראי כתיבי, לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים, הא אם רחץ יאכל מיד, וכת' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, וכת' וכפר עליה הכהן וטהרה, בהבאת כפרתה וטהרה לוכל בקדשים.
אם לא עלה עמוד השחר מותרין אתם לקרות, ולית ליה מה דאמ' ר' שמעון משו' ר' עקיבה בגמ' דאפי' קודם הנץ החמה יצא ידי חובתו בשעת הדחק. הקטר חלבים ואיברים מצותן כל הלילה, דכת' כל הלילה עד הבקר, אם היו למטה ברצפה יכול להעלותן על המזבח כל הלילה עד עמוד השחר, אבל לאחר עמוד השחר נפסלו בלינה, ואם היו בראשו של מזבח יכול להקטירו במערכה אפי' ביום. וכל הנאכלין ליום אחד, כגון חטאת ואשם ותודה וזבחי שלמי ציבור ואיל נזיר ושירי מנחות, דכת' ובשר זבח תודת שלמיו לא יניח ממנו עד בקר, חטאת ואשם מניין ת"ל ובשר זבח לרבות חטאת ואשם כדאיתה בפר' ג' דזבחים. למה אמרו חכמ' עד חצות, בזבחים באי זהו מקומן.
ירושלמי, תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, לא לצאת ידי חובתן, אלא כדי לעמוד בתפילה מתוך דבר תורה. פי' קודם לכן, קודם צאת הכוכבים שהוא זמן הכהנים לטבול לוכל בתרומה. יש מוכיחין מיכאן כי קרית שמע של מיטה עיקר, וק"ש של כנסת אם קורין אותה קודם יציאת הכוכבים אין בכך כלום. ויש אומ' מיכן אינה ראייה, שהיו רגילין לקרוא ק"ש קודם תפילת מעריב כשם שקורין תהילה לדוד קודם תפילת המנחה, אבל ק"ש בברכותיה היו אומ' לאחר צאת הכוכבים, ותפילת ערבית אם מקדים קודם יציאת הכוכבים אין בכך כלום, כדאמרינן בפר' תפילת השחר השתא דלא איתמר היל' לא כר' יהודה ולא כרבנן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, ור' יהודה סבירא ליה מפלג מנחה אחרונה דהיא מי"א שעות חסר רביע יכול להתפלל תפילת ערבית, שעד אותה שעה זמן תפילת המנחה. ועוד ראייה מהא דאמרינן לקמן אע"פ שקרא אדם ק"ש בבית הכנסת מצוה לקוראה על מיטתו, אמ' רב נחמן בר יצחק אם תלמיד חכם הוא אינו צריך מפני שתורתו משמרתו מן המזיקין, ואי ק"ש של מיטה עיקר לפי שהוא תלמיד חכם יפטר מק"ש, אלא וודאי של כנסת עיקר, ומאן דאמ' ק"ש של מיטה עיקר אמ' לך הא דאמרי' אם תלמיד חכם הוא אינו צריך כגון שקראה בבית הכנסת אחר צאת הכוכבים, ואע"פ שיצא ידי חובתו מצוה לקרותה על מיטתו, ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך להקדים תפילה לקרית שמע, דאמרי' לקמן בשכבך ובקומך מה קימה ק"ש ואחר כך תפילה אף שכיבה נמי ק"ש ואחר כך תפילה, והכי פסקינן לקמן, ולדברי הכל אם קרא בבית הכנסת אחר צאת הכוכבים יצא ידי חובתו.
<h2>דף ב:</h2>
בשעה שנכנסין לוכל פיתן בערבי שבתות, קודם צאת הכוכבים. סימן לדבר צאת הכוכבים, שאז העריב השמש. והיום מלאכה, ש"מ דעד צאת הכוכבים יום הוא. משעה שקדש היום, היינו בין השמשות קודם שנראו הכוכבים. ותנן משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן דהיינו צאת הכוכבים, אלא בעד סוף האשמורה הראשונה פליגי, ורבנ' סבירא להו דיכול לקרותה עד עמוד השחר, הוה להו לאיפלוגי במשעה מאימתי זמנה, סיפא ר' אליעזר עד סוף האשמורת הראשונה, אמ' ר' אליעזר, רישא משעה שהכהנים נכנסין לוכל בתרומתן סתמא היא ולאו ר' אליעזר אמרה.
<h2>דף ג.</h2>
עד סוף האשמורה הראשונה, דהוי שליש הלילה זמנה, ואם איחר לקרות לא יצא ידי חובתו, דכתי' בשכבך ובקומך, ודריש בשעה שדרך בני אדם הולכין לישן. וחכמי' ורבן גמליאל דרשי בשכבך כל זמן שדרך בני אדם ישינין על מטתן דהיינו עמוד השחר, וחכמי' נמי כרבן גמליאל סבירא להו, ומפני מה אמרו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה, שאם (הטיבתו) [חוטפתו] שינה נמצא ישן כל הלילה.
<h2>דף ד:</h2>
קימעא, מעט. אם רגיל לקרות קורא, כדי שיעמוד בתפילה מתוך דברי תורה.
גאולה של ערבית, גאל ישראל, כיון דתקינו רבנן השכיבנו בגאולה כגאולה אריכתא דמיא. וקשה לי על מה שאנו נוהגין לקרות פסוקין כגון ברוך י"י לעולם אמן ואמן ופסוקין הרבה, ועוד אומ' קדיש קודם תפילת ערבית, ושמעתי שאילו הפסוקין הן י"ח כנגד י"ח ברכות שבתפילה וחותם בהן ואומ' קדיש, ולא היו מתפללין תפילת ערבית, לפי שבתי כניסיות שלהן היו בשדות ולא היו רוצין לאחר שם מפני הסכנה, ועדיין קשה דבליל שבת אין אנו אומ' הפסוקין ומפסיקין לומ' ושמרו בני ישראל וקדיש, ונר' לי לפי זה הטעם שאפי' בלילי שבתות ובלילי ימי' טובי' יאמר אילו הפסוקים שלא יפסיק בין גאולה לתפילה.
מצוה לקרותה על מיטתו, לאו דווקא על מיטתו דהא אמרי' בירושלמי תני הקורא את שמע בבית הכנסת בשחר יצא ידי חובתו, בערב לא יצא ידי חובתו, מה בין הקורא בשחרית לקורא בערבית, ר' הונא בשם רב יוסף מה טעם צריך לקרותה בביתו בערב כדי להבריח את המזיקין, ועל מה נהגו לקרותה על מטתו לפי שמזיקין מצויין להזיק אחר שהלכו לישן. וברייתא תנייא לקמן בפר' מי שמתו היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו וקורא.
<h2>דף ה.</h2>
של ב' פייות, שחותך משני צדדיו, רוממות אל בגרונם לקרוא את שמע, כאילו חרב פיפיות בידם לכלות את המזיקין. [שבועות טו:] שיר של פגעים, שהיו אומ' שם בבית שיני כדי לכלות המזיקין שפוגעין בהן, ואמרו משה ביום שהוקם המשכן כדכת' ויברך אותם משה, ומה ברכה בירכן יושב בסתר עליון עד כי אתה י"י מחסי וגו', ואמרי' באגדה ויהי ביום כלות משה בו ביום כלו המזיקין, כי היכי דאמרו משה לכלות המזיקין, הכי נמי אמרינן ליה, מה רבו צרי אמרו בשעה שבנו בית שיני שהיו צרי יהודה ובנימין רוצין לבטלם מן המלאכה. מסדר להו להני קראי, יושב בסתר עליון ולא י"י מה רבו צרי. אסור להתרפ[א]ות בדברי תורה, ואוקימ' התם בלוחש על המכה ומזכיר פסוקי' ואינו רוקק, דאילו ברוקק אמרי' בפר' חלק שאין לו חלק לעולם הבא. להגן מן המזיקין שאני, ומותר דהא ק"ש נמי קרינן להגן מן המזיקין. תוס', כל ימי נהגתי שלא לעשות מלאכה ולעסוק בתורה כשעמדתי ממיטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל. צפון ודרום, ראשה ורגליה זה לצפון וזה לדרום לפי שהשכינה שורה במערב, וצפונך לשון צפון, וסיפיה דקרא ישבעו בנים וגו', עד כאן תוס'.
<h2>דף ה:</h2>
וקדם אחד מהן ויצא, דווקא בכניסיות שלהן שהיו בשדות, אבל בכניסיות שלנו אין לחוש אלא אם כן היה שם לאחר שעבר מן הלילה שעה גדולה.
<h2>דף ו:</h2>
מחללי רבנן שבתא, דעבדי דרך חול, וכתי' מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. כדו בר, כשתי רשויות כדאמרינ' בסוכה הא דעיילי בבר, כגון שהציבור מתפללין בצד אחד והוא מתפלל בצד אחר.
<h2>דף ז:</h2>
ושמתי מקום לעמי ישראל, זהו קביעות מקום לתפילתו.
<h2>דף ח.</h2>
בשעה שהציבור מתפללין, שהקב"ה מתרצה להן. כביר, לשון ריבוי. כי ברבים, בתפילת רבים. (גמ' מ"ז ע"ב) נוטל שכר כולם ס"ד, וכי האחרים אין להם שכר כלל. שיעור ב' פתחים, שיתיישב דעתו בתפילתו, ודריש פתחיי תרתי. בתי מדרשות, שדורשין בהן פסוקין. אלא ד' אמות של הלכה בלבד, נפקא מינה שיתפלל אדם שם דאיכא תרתי תלמ' תורה ותפילה. בין גברא לגברא, לאחר שקרא האחד קודם שיתחיל לקרות השיני. הוה מהדר אפיה מן הקורא לצד אחר וגריס בהלכה, אנן בדידן בהלכה, ואינהו בדידהו בקריאת ספר תורה. [ל' הרי"ף] דתורתו אומנתו, שהיה עוסק תמיד בתורה ויודע המצוות, אבל שאר עמי הארץ אם לא ישימו לב לדברי תורה אינם יודעין המצוות. ויש מפרשין לפי שרב ששת סגי נהור הוה ואינו רשאי לקרות בתורה, לפי שלא ניתנו לאומרן בפה כדאמרינן בגיטין כתוב לך את הדברים האלה וכתי' כי על פי הדברים האלה דברים שבכתב היינו תורה שניתנה ליכתב אי אתה רשאי לאומרן בפה, דברים שבעל פה היינו תלמוד שניתן למשה על פה לא ניתן ליכתב. ואחד תרגום, נר' לי משו' דתרגום לשון של בני בבל, וזהו שנאמ' בעזרא ויקראו בספר תורת האלהים מפורש, ואמרינ' מפורש זה תרגום, אבל עכשיו הלעז שלנו זהו מפורש וכל אחד ואחד יפרש בלשונו, והירא את דבר י"י יוצא ידי שניהם לקרות תרגום ומפורש בלעז שלו.
<h2>דף ח:</h2>
ואפי' עטרות ודיבון, שאין בו תרגום שהם שמות ערים יאמר שנים מקרא, פ"א, יאמר אותן שלש פעמי' ב' על המקרא וא' על התרגום.
בשעה שהציבור מתפללין, דמחזיקין אותו כפושע. דלא דארי טונא, שאינו מוליך משאוי. ודליכא בי כנישתא אחריתי, דאי איכא בי כנישת' אחריתי אמרינן התם אזיל ומצלי, ואי מנח תפיל' לא חשדי ליה הואיל דעוסק במצוה.
פיס' ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר, לפי שיש בני אדם ישינין לאחר עמוד השחר נקרא לילה. אחת של יום, מה שקורא לאחר עמוד השחר. ואחת של לילה, לפי שיש ישינין עד הנץ החמה קראו לילה. ובלבד שלא יאמר השכיבנו, אם קראה קודם הנץ החמה לצאת ידי חובתו של לילה, לפי שאינו זמן שכיבה, ואפי' קראה בברכותיה דכבר ביטל ברכת השכיבנו שאינו זמן שכיבה ואע"ג דתקינו רבנן השכיבנו בגאולה. תוס', כתב רבי' ישעיה, יש לומר דהני תרתי מתנייתא לא פליגי אהדדי, דמתניתא קמייתא אשמעינן דאי איקרי וקרא ק"ש דשחרית משעלה עמוד השחר אע"פ שלא הגיע זמן להכיר בין תכלת לכרתן יצא, ובמתנייתא בתרייתא אשמעינן דאי איקרי נמי וקרא ק"ש דערבית עד הנץ החמה יצא, נמצא שבזמן אחד הוויין שניהם של לילה ושל יום דהיינו מעלות השחר ועד הנץ החמה, ולא תימא דבמתניתא בתרייתא תני ואחת לאחר הנץ החמה דמשמ' אין יוצאין בק"ש של שחרית אלא לאחר הנץ החמה, דהאי דנקט לאחר הנץ החמה משו' דקתני דקודם הנץ החמה יוצא בשל ערבית, אלא הוא הדין דיוצא נמי בשל שחרית קודם הנץ [החמה] משיכיר בין תכלת ללבן ופעמי' מעלות השחר כדאמרי' בברייתא קמייתא, עד כאן תוס'.
<h2>דף ט:</h2>
פיס', בין תכלת ללבן, מוקי בגמ' בין תכלת שבה ללבן שבה, כגון שיש גיזה צבועה ובתוך הגיזה יש בה לבן שלא עלה בו את הצבע. תכלת לכרתן, עלי כרישין, שצבע התכלת דומה להן. עד הנץ החמה, זמן ק"ש בעונתה, שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, וכת' בקומך בזמן קימה. הקורא מיכאן ואילך, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, למר כדאית ליה מהנץ החמה ולמר כדאית ליה מג' שעות ולמעלה. לא הפסיד, לגמרי אלא יש לו שכר כקורא בתורה, ולא כקורא את שמע בעונתה דשכרו מרובה. בין זאב לכלב, שדומין זה לזה ואינן ניכרין בין זה לזה אלא משיאיר היום. וכן בין חמור לערוד דומין זה לזה. ערוד חמור הבר. כדי שיראה חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו, ירושלמי בהדא דאחרים מה אנן קיימין אם ברגיל אפי' ברחוק חכים ליה, פי' מכיר אותו, אם בשאינו רגיל אפי' קריב ליה לא חכים ליה, אלא מה אנן קיימין ברגיל ואינו רגיל כההוא דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין. ותיקין, חסידים היו גומרין אותה ק"ש בברכותיה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה שחותם בא"י גאל ישראל, וגאולת מצרים היתה ביום דכתי' בעצם היום הזה יצאו בני ישראל ממצ'.
<h2>דף י:</h2>
שיכוין את רגליו זו אצל זו, כדכתי' ורגליהם רגל ישרה, כאילו רגל אחת הן הואיל שהן ישרות ומכוונות זו אצל זו. במקום גבוה, על גבי ספסל אבל בעליה מותר, שאם היה מתפלל על גבי ספסל נר' כגבהות לבב, ואומ' תפילה לעני כי יעטוף כדרך העני שמתעטף לבו. לא הפסיד בברכות מק"ש, יש לו שכר כאדם שקורה בתורה ולא כקורא את שמע בעונתה, אבל בברכותיה יש לו שכר כאילו מברך בעונתה, שכל היום עונת הברכות, אבל בק"ש כת' בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בני אדם עומדין.
פיס', יטו ויקראו את שמע, דדרשי בשכבך שכיבה ממש ובקומך קימה ממש, ובלכתך בדרך באדם שהולך בדרך בלא שכיבה, בשעה שדרך בני אדם שוכבין, ישינין במטותיהן, ובקומך שדרך בני אדם עומדין ממיטותיהן ולא בשכיבה ובקימה ממש. [תניא בה"א עומדין וקורין עוסקין במלאכתן וקורין] והני מילי בפר' שיני, עוסקין במלאכתן דאין צריך כוונה, אבל בפר' ראשון אינו עוסק במלאכתו, מיהו עיקר כוונה בפסוק ראשון כדאמרינ' לקמן בפר' שיני, פרק זו פרשה. חייב מיתה, כדתנן וסיכנתי בעצמי לפי שרצה לעשות כבית שמיי.
<h2>דף יא.</h2>
פיס', שתים לפניה, יוצר המאורות והבוחר בעמו ישר' באהבה, ואחת לאחריה, גאל ישראל. בערב שתים לפניה, המעריב ערבים ואוהב עמו ישר', ושתים לאחריה, גאל ישר' והשכיבנו, כיון דתקינו רבנן בגאולה כגאולה אריכתא דמיא, ולא חשיבא הפסקה בין גאולה לתפילה. ירושלמי, ר' יהושע בן לוי אומ' על שם שבע ביום הללתיך כאילו מקיים והגית בו יומם ולילה. אחת ארוכה ואחת קצרה, בין ארוכה בין קצרה. מקום שנהגו להאריך אינו רשאי לקצר, כדאמרי' בסוכה אחת גדולה ואחת קטנה עשאה לשכיבה כול'. אבל רבי' שלמה מפרש אחת ארוכה אמת ואמונה עד גאל ישראל ואחת קצרה השכיבנו. מקום שאמרו להאריך ברכה הארוכה אין רשאי לקצר, מקום שאמרו לקצר הקצרה. מקום שאמרו לחתום, כגון הבדלה וקידוש וברכה אחת מעין ג', מפני שיש בו שבח וריצוי להקב"ה, אינו רשאי שלא לחתום, כגון ברכת הפירות וברכת המצוות דכולה הודאה היא, ואינו רשאי לשנות ממטבע שטבעו חכמ' בברכות. מאי מברך, אתפילת השחר קאי. גולל אור מפני חושך, גולל אור במקום גניזתו מפני חשך הבא בלילה, וכן גולל חושך במקום גניזתו מפני אור הבא ביום. אהבה רבה אהבתנו. שכבר נפטר באהבה רבה, שאנו אומ' בה ותן בליבנו להבין ולשמוע ללמוד וללמד והוי כאילו בירך בתורה, ומפרש בירושלמי והוא ששנה לאלתר אז נפטר באהבה רבה, ואיפשר לפטור על שאנו קורין מיד ק"ש, ונר' לי כי היכי דאמרי' לענין תפילין כל זמן שמניחן מברך עליהן הוא הדין לתלמוד תורה צריך לברך כל זמן שיתחיל ללמוד.
<h2>דף יב.</h2>
פתח ובריך בדשיכרא, בא"י אמ"ה בירך אדעתא לברך שהכל, ונזכר דחמרא הוא וסיים בורא פרי הגפן יצא, דהא אפי' בחמרא נמי אם אמ' שהכל יצא. היכא דנקיט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמר' הוא פתח בדחמרא בירך בא"י אמ"ה אדעתא דחמרא לברך בורא פרי הגפן וסיים בדשיכרא שהכל יצא דאזלינן בתר החתימה. אלא כי קא מיבעיא לי היכא דפתח בדשיכרא אדעתא לחתום שהכל וסיים בדחמרא בור' פרי הגפן אי אזלינן בתר פתח ברכה אע"ג דחותם ברכה בדחמרא יצא אי לא, ולקולא עבדינן, הכי גריס רבי' הגאון הפוסק. ואינו נר' לי דהא תניא לקמן בשחרית פתח ביוצר אור כול' כללו של דבר הכל הולך אחר חיתום ברכות ולא אחר פתח, והיאך מיבעיא לו אי אזלינן בתר פתח אי לא. אלא נר' לי דגירסת המורה עיקר, דכי קא מיבעיא לי דנקיט בדשיכרא וסבור דחמרא פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים בורא פרי הגפן וכשהגיע לחתימה נזכר שהוא שכר וסיים שהכל, אי בתר עיקר ברכה אזלינן ועיקר ברכה אדעתא דחמר' והוי כמי שסיים בדחמרא ואין ברכת היין מוציא ידי ברכת שכר. בשחרית פתח ביוצר אור, ובירך בא"י אמ"ה אדעת' לברך יוצר אור ובורא חשך וסיים במעריב ערבים לא יצא דבתר חתימה אזלי' והחתימה אינה כראוי. פתח ובירך בא"י אמ"ה אדעת' לברך המעריב ערבים וסיים ביוצר המאורות יצא, דברכת פתיחה והחתימה היתה כראוי כשבירך יוצר המאור' היה זכור ובירך בא"י אדעת' לברך יוצר המאורו' אע"ג כשהתחיל לברך בא"י אמ"ה אדעתא לברך המעריב ערבים שהחתימה היתה שלא כראוי, כללו של דבר הכל הולך אחר חותם הברכות, והואיל דבשחרית סיים החתימה בא"י יוצר המאורות אע"ג דכשהתחיל בברכת יוצר אור התחיל אדעת' לברך אשר בדברו מעריב ערבים, וכן בערבית סיים החתימה בא"י המעריב ערבי' אע"ג דכשהתחיל בברכת אשר בדברו מעריב ערבי' התחיל אדעתא לברך יוצר אור יצא. והיכא דאכל תמרי וסבור דנהמא אכל ופתח ובריך בא"י אמ"ה אדעת' לברך הזן את העולם וסיים בדתמרי על העץ ועל פרי העץ יצא, דאי נמי סיים בדנהמא ובירך הזן את העולם כולו על התמרי יצא, דתמרי נמי מיזן זייני כל שכן דסיים בדתמרי דיצא. כל שאינו אומ' אמת ויציב כול', להגיד בבקר חסדך, בבקר צריך להזכיר חסדי הקב"ה שעשה לאבותינו שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים, ואמונתך בלילות, על שעתיד הקב"ה לאמת הבטחותיו שהבטיחנו לגאלינו מבין האומות, וקשה דהא אמרי' בפרק שיני אם אמ' בערבית מודים אנחנו לך על שהוצאתנו ממצרים כול' יצא אע"ג שאינו מזכיר הבטחות שעתידי' להיות. יש לומ' דפליגי רב ור' יוחנן. י"י זוקף כפופים, כשמגיע בי"י יזקוף קומתו.
<h2>דף יב:</h2>
חוץ מי' ימי' שבין ר"ה ליום הכיפורים שחותם המלך הקדוש והמלך המשפט, לפי שהקב"ה יושב על כסא דין להודיע מלכותו. שמעינ' דליתה לדר' אלעזר דאמ' אם אמ' האל הקדוש והאל המשפט יצא אלא לא יצא וצריך להחזיר, ואינו נר' לי דאי בדיעבד פליגי רבה ורב יוסף הוה להו למימר רב יוסף אמ' יצא ורבה אמ' לא יצא, אלא לכתחילה פליגי והיל' כרבה דאמ' לכתחילה צריך לומ' המלך הקדוש, אבל אי אמ' האל הקדוש יצא ואין צריך לחזור. ובמילתיה דר' אלעזר הכי גרסינן ר' אלעזר אומ' אפי' בי' ימים שבין ר"ה ליום הכיפורי' מתפלל האל הקדוש שנ' ויגבה י"י צבאות במשפט והאל הקדוש וגו', דקרא לכתחילה משמע דאפי' בשעת דין כת' האל הקדוש ולית היל' כר' אלעזר.
<h2>דף יג.</h2>
היה קורא בתורה, בפרש' ואתחנן דכת' בה שמע ישר', אם כיון לבו יצא, למאן דאמ' מצוות צריכות כוונה שכיון לבו לצאת ידי חובתו, ולמאן דאמ' מצוות אין צריכות כוונה כגון שכיון לבו וקרא המקראו' כמקראן (ככתבן) ולא כפי המסורת מזזות לטטפת. שואל מפני הכבוד, שהיה רבו או מי שגדול ממנו שראוי להקדים לו שלום, ומשיב אם הקדימו לו, ואוקימ' בגמ' ואינו צריך לומ' שמשיב מפני הכבוד. וכן באמצע שואל מפני היראה ואינו צריך לומ' שמשי' מפני היראה. ובאמצע, באמצע הפרשה או באמצע הברכה, מפני היראה שהיה ירא מפניו שמא יהרגנו, אבל מפני הכבוד לא ולקמ' מפרש לה. ככתבה, לש' הקודש דווקא. והיו בהוייתן יהו, כמ' שניתנו בסיני בלש' קודש. שלא יקרא למפרע, בהויתן כמ' שניתנו בסיני. פרשת סוט', דכת' ואמר הכהן אל האשה, בכל לשון שהוא אומ'. ווידוי מעשר. דכת' ואמרת לפני י'י אלהיך ביערתי הקודש מן הבית, בכל לש' שהוא אומ', והווידוי היה בפסח בשנה הרביעית כדאית' בסוטה. וק"ש דכת' שמע ישר' בכל לשו' שאתה שומע. תפילה רחמי הוא כל היכי דבעי מצלי לה. ברכת המזון דכת' ואכלת ושבעת וברכת בכל לשו' שאתה מברך. שבועת העדת דכת' ושמעה קול אלה, בכל לשו' שהוא שומע. שבועת הפיקדון אתיא תחטא תחטא משבועת העדות דבתרויהו כת' תחטא מה להלן בכל לשו' שהוא שומע אף בפיקדון כן. הני מילי בציבור, דשכינה עמהן, אבל ביחיד דצריך סיוע ממלאכי השרת אינו מתפלל אלא בלשון קודש שאין מכירין בשאר לשונות.
<h2>דף יג:</h2>
כדי שתמליכהו עליך, ומלך בכולן ומסתכל בהן או מחשב בליבו שהוא מולך על הכל. אמ' שמע ישר' בלילה על מיטתו ונאנס בשינה יצא. פרקדן שוכב ופניו למעלה. לייט אמאן דגני אפרקיד, לפי שפעמי' מתקשה אברו וגנאי הוא. מיקרי ק"ש אע"ג דמצלי מוטה אסור מפני שנר' שמקבל מלכות שמים בגאוה. דבעל בשר הוה, שמן ולא היה יכול להטות עצמו הרבה.
<h2>דף יד:</h2>
פיס', וי"י אלהים אמת, להודיע כי הוא אל אמת. חוזר ואומ' כשרוצה לסיים תפילתו. פיס', שזה ללמוד דכת' ודברת בם, וזה ללמד דכת' ולמדתם אותם את בניכם, ויאמר אין בה אלא מצות ציצית. כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, שקורא שהקב"ה ציוה להניח תפילין ואינו מניחן. כאילו הקריב תודה בלא מנחה, ד' מיני לחם שמביא עם התודה, נסכים היין והשמן עם הזבח, גם זה אינו גומר את המצוה והוי כמי שלא עשאה כלל. מלכות שמים שלימה, שיכול לכוין לבו אחר שהלך לנקביו ונטל ידיו ונקה עצמו וקיים מצות תפילין ואחר כך קורא את שמע דעשיית מצוה קודמת לקריאה.
<h2>דף טו.</h2>
פיס', ולא השמיע לאזנו, שקראה בלחש. ולא דיקדק באותיותיה, להפריד בין התיבות כדמפרש בגמ' כגון אתכם מארץ, אבל בשאר מצות דברי הכל יצא, והא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו דברי הכל היא.
<h2>דף טו:</h2>
צריך להתיז בז' דלמען תזכרו, שלא ייראה שיאמר תסכרו, משמ' שלא יזכירם והוא מלשו' ויסכרו. פ"א שלא ייראה שיאמ' תשכרו והוא מלש' שכר, כלומ' שלא תעשו את המצוות על מנת לקבל פרס אלא הכל מאהבת הבורא. צריך להתיז בס' דכי לעולם חסדו שיהא ניכר שיזכיר חסדי המקום. ולא היו מפסיקין בין אחד לואהבת.
<h2>דף טז.</h2>
בחשאי, בלחש. ציקי קדירה, מטעמי קדירה, יש לה גנאי, שנראית רעבתנית. בין פרק לפרק, בין פרשה לפרשה. בין כתיבה לכתיבה, בין וכתבתם של פרשה ראשונה לוכתבתם דפרשה שנייה, דוושיה נקט, דרך מנהגו, כיון שהתחיל למען ירבו וודאי וכתבתם שבפרשה שנייה נקט.
פיס', הנדבך שורת הבניין ויכולין לכוין בפסוק ראשון. מה שאין רשאין לעשות כן בתפילה, דרחמי נינהו, ואין דעתו של אדם מיושבת עליו. מפני שטרחותן מרובה, שהנופות אע"פ שנכפפין הרבה אינן נפסקין ואינו מפחד שמא יפול. קורין בראש האילן, סל' דע' בונין וקורין. בטילין ממלאכתן וקורין כדי שיכוונו את לבם. אבל לרבא, דפסק הל' דבפסוק ראשון בענן כוונה. לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו, שאינו מכוין לבו אפי' בקריאה בעלמ', אלא משוי ליה עראי. ודיברת בם ולא בתפילה, פי' בם בקול, בדברי תורה שאין מתקיימין אלא למוציאיהם בפה, ולא בתפילה כי אם בלחש כדילפינן מקראי דחנה. בם יש לך רשות לדבר, דהיינו בדברי תורה ולא בדברים בטילים. עשה אותן קבע ומלאכתך עראי. הפועלים שעושין מלאכה ביום ואינו רשאי ליבטל, עושין בשכרן, שנוטלין שכר פעולה לבד מסעודתן צריכין למהר מלאכתן. בשעושין בסעודתן, בשביל הסעודה והאכילה לבד אינו נראה כשכיר, או שהיה בעל הבית מיסב עמהן אפי' עושין בשכרן דמחיל להו בעל הבית בעוד שמברכין.
פיס', אם לא עשה מעשה, להוציא הבתולים, שלא בעל דטריד. נר' לי להכי נקט עד מוצאי שבת שהן ד' לילות כדאמרינן במסכ' נידה בתינוקת שהגיע זמנה לראות ולא ראתה נותנין לה ד' לילות וכל דם דחזיא דם טהור הוי, וטרוד הוא עד אותו זמן אפי' בעל. והאי דאמרי' אם לא עשה מעשה אם לא הוציא בתולים לגמרי. פרט לחתן, אע"ג דתנא פרט לעוסק במצוה וגם זה עוסק במצוה הוא, הוצרך לומ' פרט לחתן אע"פ שאינו עוסק במצוה עכשיו אלא טרוד הוא במחשבה ואפי' הכי פטור.
<h2>דף טז:</h2>
פיס', רחץ בלילה הראשון, בחמין. שניתה לנו שאבל אסור לרחוץ בחמין אפי' להושיט אצבעו בהן, כדאמרינן במסכת תעניות. אסטניס, מעונג ואם לא הייתי רוחץ הייתי מסוכן. ואע"ג דכתי' ויעש לאביו אבל שבעת ימים, לא תימא ימים ולא לילות אלא לילות בכלל ימים. אני היום אסור לוכל, בקדשי דורות, דאונן אסור לוכל בקדשים דילפינן מקל וחומר ממעשר ומה מעשר הקל אמ' תורה לא אכלתי באוני ממנו קדשים דחמירי לא כל שכן, והלילה מותר, שאין כהנים אחרים שיאכלו בקדשים, ופינחס לא נתכהן עד מעשה זמרי כדאמרי' בפרק טבול יום, והאי דנשרף חטאת ראש חודש מפני טומאה שניטמאת באונס, אבל שעיר שמיני למילואים ושעיר נחשון אכלו אותו היום לפי שהן קדשי שעה, ולדורות שיימצאו כהנים הרבה אף הלילה אסור דסבירא ליה לר' יהודה ליל מיתה דאורייתא אפי' נקבר המת. עד מתי מתאונן עליו כל אותו היום, איום קבורה קאי, ולא מת באותו היום, בלא לילו, בליל קבורה לא תפיס אנינות אפי' מדרבנן. כל זמן שלא נקבר אפי' מת הרי כמה ימים תופס לילו מדרבנן מכלל דיום מיתה אפי' נקבר באותו היום תופס לילו ליאסר בקדשים מדאוריתא, לעולם מדרבנן היא אפי' ליל מיתה וחכמ' עשו חיזוק לדבריהם אפי' בליל קבורה כשל תורה בליל מיתה, דיום מיתה אסור מדאורייתא ויום קבורה אסור מדרבנן וגזרו ליל קבורה דמדרבנן כליל מיתה, דיום מיתה אסור מדאורייתא. אונן שמת לו מת בערב הפסח לא העמידו דבריהן שאסרו בליל מיתה במקום כרת ליבטל מפסח שיש בו כרת. אהאי קרא אסמכינהו רבנן, דכתיב והפכתי חגיכם לאבל במסכת משקין, וקרא אסמכתא דרבנן היא, ולעולם אבילות ז' מדרבנן היא. אי אבילות דמעיקרא, שמת לו מת קודם הרגל אתי עשה דרבים ושמחת בחגך דמצות כל ישר' ודחי עשה דיחיד, דעשה דאבל אינו אלא לאבל, דשמעת מינה דאיכא חיובא דאוריית' לדברי הכל דמדרבנן הוו כל ז' ימים האבל לבד יום ראשון, למאן דאמ' יום ראשון תופס לילו מדאוריתא ואפי' הכי בטלה אבילות של אותה לילה דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד.
פיס', טבי עבדו, עבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות. אין עומדין עליו בשורה, כשחוזרין מבית הקברות היו עושין שורה סביב האבל ומנחמין אותו, ואין שורה פחותה מי' בני אדם. ברכת אבלים, ברכת רחבה שמברין אותו סעודה ראשונה ברחבה ומברכין שם ברכת אבלים, והיא מפורשת בפרק קמא דכתובות. אנפיליון, בית קטן שלפני טריקלין והוא חדר. אין קורין אותו לא אבא פלו' שמא יצא להן שם לחירות ואתי לאיחתוני בהו, אי נמי שמא יאמרו בניו הם ויוצא להם לעז עבדות. אלא לשלשה, לאפוקי שבטים. ואין קורין אמהות אלא לארבעה, שרה רבקה רחל ולאה, לאפוקי זלפה ובלהה, דהני חשיבי לקרותן אבות ואמהות והני לא חשיבי.
<h2>דף יז:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו לקוברו פטור מק"ש. ירושלמי תני אם רצה להחמיר על עצמו לקרות את שמע אין שומעין לו מפני כבודו של מת, הואיל וכן נראה כמברך לבטלה. וחילופיהן, כשיגיע המיטה להן הן נושאין אותה. וחילופי חילופיהן, כת שלישית מזומנת לקבל המטה מכת שנייה. אותן שהן לצורך המטה כדי לנושאה. פטורין מן התפילה מפני שצריכה כוונה, ועוד דתפילה דרבנן אבל ק"ש דיי לו בפסוק ראשון לכוין ועוד ק"ש דאוריתא. ירושלמי תני הכתפין אסורין בנעילת הסנדל שמא יפסק סנדלו של אחד מהם ונמנע מן המצוה. ואינו מברך המוציא, ואינו מזמן ברכת המזון, אין מזמנין ואין מברכין עליו אע"פ שיכולי' לכוין ולא שהאחרים פטורין בזימון אלא הואיל שהאבל פטור נמצא שאין שלשה לזמן בלעדיו, והאחרים שבירכו עליו נראה כאילו בירכו לבטלה, וה"ר שמשון פירש אינו מברך ואינו מזמן להוציא אחרים ידי חובתן, מדלא קתני פטור כדקתני בק"ש ובתפילה. ובשבת שאינו נוהג אבילות חייב בכל. תשמיש המטה איכא בינייהו, לרבנן אסור לרשב"ג מותר, ומפרש בירושלמי הואיל והיתרת לו כל אילו חייבוהו בכל מצות שבתורה, אם חיי שעה היתרת לו חיי עולם לא כל שכן. מיכן מוכיח שמותר בשבת בדברי תורה, ר' יהודה בן פזי אומ' הלכה כרשב"ג.
<h2>דף יח.</h2>
אע"פ שאינו אביו שאינו קרובו, פטור מק"ש שמא יאכלוהו שרצים. מת תופס ד' אמות לק"ש, שאסור לקרותו ד' אמות בסמוך למת. דבריו של מת, על עיניין תכריכיו ועיניני הקבורה. ואינו מלויהו, נראה כמלעיג ממנו. אחר מיטתן, אומ' עליו דברים שאינן מהוגנין, ויש גורסין אחר מיטתן כלומ' בדבר זה נטה פלוני שלא עשה כראוי, נופל בגיהנם, דאמ' מר אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום. סמוך לק"ש, שלא יתבטלו לקרותה בעונתה. אין מפסיקין, מפני כבודו של מת.
<h2>דף יט.</h2>
פיס', קודם שיגיעו לשורה, שהאבל עומד שם. הפנימיים, אילו שרואין פני האבל. אפי' פסוק אחד קודם שיתחילו לשורה רואין את הפנים שהם בפני האבל. הבאים מחמת האבל אפילו אינם רואין את הפנים חייבין.
<h2>דף יט:</h2>
המוצא כלאים בבגדו, לפי סוגיא דשמעת' משמע דווק' כלאים דאוריתא אבל כלאים דרבנן אינו פושטו בשוק מפני כבודו. ירושלמי תני אין מדקדקין [במת] ולא בכלאים בבית המדרש, פי' אם לא היה יודע שיש שם מת והוא שונה לא יודיעוהו, וכן אין מחמירין לפשוט ליושב בבית המדרש אם היה לובש כלאים ודווקא בכלאים דרבנן.
<h2>דף כ.</h2>
פיס', פטור' מן הק"ש ומן התפילין, לפי שהן מצות עשה שהזמן גרמה, ונשים ועבדים פטירי דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה, דילפי' לה לה מאשה, כת' הכא או חופשה לא ניתן לה וכתי' התם וכתב לה ובמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות וילפינן בקידושין פרק קמא מתפילין ותפילין איתקוש לתלמוד תורה ובתלמוד תורה כתי' ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם, ובתפלין כתיב למען תהיה תורת י"י בפיך ואיתקש כל התורה לתפילין מה תפילין פטורות אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, וקטן אם הגיע [לחינוך] חייב מדרבנן דאמרי' בפר' ג' דסוכה קטן היודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין.
<h2>דף כ:</h2>
אבל חייבי' בתפילה ובברכת המזון ובמזוזה, שהן מצות שלא הזמן גרמה קאי אנשים ועבדים אבל קטנים פטירי לגמרי אפי' מחינוך, דבכונה תלייא מילתא דתפילה וקטן לאו בר כונה הוא, ובברכת המזון לפי שאוכל תמיד ואין אביו עמו לחנכו, ובמזוזה נמי אין עליו לעשות. אבל בק"ש יכול לחנכו בבוקר ובערב כדתניא בסוכה היודע לדבר אביו מלמדו שמע ישראל ואע"ג דלאו בחינוך ק"ש קאמ' לה, ורבינו שלמה פירש דבק"ש נמי לאו בר חינוך הוא שאין עמו תדיר. ירושל' מפרש טעמא אחרינא נשים דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם, עבדים דכת' שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד, מי שאין לו אלא אדון אחד חייב בק"ש יצא עבד שיש לו אדון אחר, קטנים דכת' למען תהיה תורת י"י בפיך שיהא תדיר בה. וחייבין בתפילה שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו, ובמזוזה דכת' וכתבתם על מזוזות ביתך וסמיך ליה למען ירבו ימיכם ונשי נמי בעו חיי. ובברכת המזון דכת' ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך. כל שישנו בשמירה, והני נשי איתנהו בשמירת שבת דכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמ' אחד אנשים ואחד נשים חייבין כדאית' בקידושין פרק קמא. איתנהו בזכירה בקידוש היום כדאמרי' בפסחים בפר' בתרא זכור את יום השבת זוכריהו על היין בכניסתו.
פיס', בעל קרי, מתקנת עזרא ואילך שתיקן טבילה לבעלי קריין כדי לעסוק בתורה. מהרהר ק"ש בלבו שאינו משמיע לאזנו אלא אומרו בלחש דהוי מדאורייתא, אבל אינו מברך ברכות שבק"ש אפי' בלבו בלחש כיון דברכות לאו מדאורית' לא מיחייב ואפי' למאן דאמ' אמת ויציב דאורית' כיון דקרי ק"ש דאיכא תרתי מלכות שמים ויציאת מצרים אינו צריך לומר אמת ויציב שכבר הזכיר יציאת מצרים. מברך לאחריו, על ידי הרהור שאינו משמיע לאזנו והכי מפר' בברייתא בגמ' בעל קרי שאין לו מים לטבול כול' קורא ק"ש ואינו מברך, אוכל פתו ומברך לאחריו מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו, מברך לאחריו דחייב מדאוריית', דכת' ואכלת ושבעת וברכת, אבל לא לפניו דאינו אלא מדרבנן דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. מברך לפניהן ולאחריהן, אפי' מוציא בשפתיו בקול כדמפר' בבריתא בגמ' ומפרש בגמ' עשאום כהילכות דרך ארץ.
<h2>דף כא.</h2>
חוזר וקורא ק"ש לפי שיש בה מלכות שמים דק"ש דאורית' דכת' בשכבך ובקומך, ומאן דאמ' מדרבנן ההוא בדברי תורה כתיב. הני מילי ביחיד, אמרי' ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, אדעתא דחובה, להתפלל פעם אחרת בתפילה שהוא חייב בה, אבל בנדבה מותר. אם יכול לחדש דבר, שמתפלל בכונה שאם היה רוצה לחדש יכול לחדש. דטעו בתפילת חול בשבת שמתחיל לומ' אתה חונן, גומר כל אותה ברכה ויחזור לתפילת שבת, משום כבוד שבת, שלא להטריחו בתפילה ארוכה כתפילת חול, כדי שילך ויתענג, אבל במוסף פוסק אפי' באמצע ברכה, שאין תפילת חול דמוסף, ואני שמעתי שגם במוסף אם התחיל אתה חונן גומר כל אותה ברכה לפי שכולה דיעה אבל בשאר ברכות פוסק אפי' באמצע.
<h2>דף כא:</h2>
שליח ציבור למודים, לפי שגנאי הוא שכולם יכרעו במודים והוא אינו כורע נראה ככופר. ונקדשתי בתוך בני ישר', כתיב הכא תוך וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הרעה וכת' התם עד מתי לעדה הרעה מה להלן עשרה יצאו יהושע וכלב אף כאן עשרה. ירושלמי במגילה היו פורסין על שמע בעשרה והתחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר, אין קורין בתורה פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר, ועל כולן הוא אומ' ועוזבי י"י יכלו. מהו שיפסיק תפילתו באמן יהא שמיה רבא לענות עם הציבור. בכל כוחו, בכל כוונתו. בפרוע פרעות, לשון ביטול שמבטל ממנו גזירות רעות משום דברכו י'י. נראה לי דהאי מנהגא דרבי' האיי דווק' בתפילת שחרית דבעי למיסמך גאולה לתפילה, אבל בתפילת המנחה עני קדושה עם הציבור ואחר כך מתפלל.
<h2>דף כב.</h2>
פיס', אין דברי תורה מקבלין טומאה, ואם הוא בעל קרי יכול להתפלל, וכל שכן אם הוא טמא בשאר טומאות שאין טומאה יוצאה מגופו. מגמגם, קורא במרוצה. כר' יאשיה בכלאים, דאמ' אינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד, והכי מוכח בקידושין פרק קמא. כר' אילעאי בראשית הגז, דאמ' אין ראשית הגז נוהג בחוצה לארץ, וטעמ' מפר' בחולין בפר' ראשית הגז. בטלוה לטבילותא של בעלי קריין, כר' יהודה בן בתירה. לנטילותא, ליטול ידיו בשעת תפילה שמא יתבטל מתפילה בעונתה דלא כת' ארחץ במים בניקיון כת' בכל מידי דמינקי. עד שירחצו, מקום שנפל בו הקרי.
<h2>דף כב:</h2>
פיס', לא יפסיק באמצע ברכה אלא מקצר בברכות אתה חונן לאדם דעת בא"י חונן הדעת, וכן בכולן. עד שלא תנץ החמה, בגמ' (כה:) מוקי לה אפי' אליבא דר' יהושע דאמ' עד שלש שעות, ולוותיקין. יתכסה במים ויקרא, אוקימ' בגמ' במים עכורין שאין לבו רואה את הערוה. עד שיטיל לתוכן מים, מפר' בגמ' (שם) לא יתכסה במים הרעים ולא במי המשרה כלל ויקרא לפי שהן מים סרוחים, ומי רגלים אסור לקרות כנגדן עד שיטיל לתוכן מים ויתבטלו. וכמה ירחיק מהן, ממי רגלים. דאיפשר לילך לפניו ילך לפניו (ילך לפניו) ויזרקנה לאחריו ד' אמות, ואי לא ילך לצדדין ד' אמות. עד שיכלו המים, השתן. ומרחיק ד' אמות, וחוזר לראש, דגברא דחוי הוא ולא היה ראוי להתפלל.
<h2>דף כג.</h2>
אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ואינו נראה לי דאי גברא חזי הוא אפי' פסק כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש דאמרי' בפר' בתרא דראש השנה שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא, אע"ג דשהא בין תקיעה לתקיעה יותר משיעור תקיעה. קדישתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא, שזה מתפלל במקום אחר וזה מתפלל במקום אחר. משו' ניצוצות, שיכלו. רחושי מרחשן שפוותיה, בתפילה בעוד שהוא משתין. שאינו יכול לעמוד על עצמו, שקשה לו לשהות אם לא ילך לנקביו. ועד כמה, יכול להעמיד עצמו בנקביו שיהא מותר בתפילה, שמור רגלך, לשון מי רגלים שלא תצטרך בשעה שתתפלל. המשהה נקביו בשעה שיצטרך עובר משום אל תשקצו את נפשותיכם. שקשה לריח הפה, וממאיס עצמו, ועוד אמרינן בבכורות בפרק מומין אילו צואה רבה הדרוקן רבה. בקרנא דאומנא, כלי שמקיזין בו דם ומאוס לשתות בו. מהו שיכנס אדם בתפילין כשהן בראשו קאמ', לבית הכסא קבוע שכבר יש בו צואה, וכל בתי כסאות שלהן על פני השדה היו בלא חפירה, חיישי' שמא יפנה בהן מתוך שרואה בה צואה. ר' עקיבא כול', בא לפרש דברי בית הלל, מישתלי ושדי להו, וימאסו אם אינו אוחזן בידו. ביום, כשהוא חולץ תפילין בשביל בית הכסא גוללן כמין ספר כדאמרן, ובלילה כשהוא חולצן בביתו להצניען עד הבוקר, עושה להן כיס טפח, שיהא חללו טפח וחשוב כלי להפסיק בינו ובין הקרקע. לא שנו דבעי כיס טפח אלא בכלי שהוא כליין, כיס העשוי לצורכן דקרוב להיות בטל אצלן הילכך בענן דבר הניכר שיהא חוצץ בפניהן, אבל כלי שאינו כליין אפי' פחות מטפח לא בטיל.
<h2>דף כג:</h2>
לא יאחז אדם תפילין כול', שמא יפלו מידו ויתבזו, וכן לא יישן בהם משום האי טעמ', אי נמי מתוך שטרוד בהן לא יתכוין בתפלתו. סכין וקערה כול', לא יאחזם בידו כשמתפלל. בית הכסא קבוע כשנכנס ליפנות, בית הכסא עראי כשנכנס להשתין משום ניצוצות שצריך לקנחן שלא ייראה ככרות שפכה ויתבזו התפילין. ד' קבין, אם היו עליו ד' קבין מניחו על הקרקע לפי שאינו יכול לכוין. [עי' רי"ף] רוצצות, נמעכות. אפי' מטפחת שלהן אסור להניח עליהן דנר' כמבזה תפיליו. לסעודת קבע, שמא יישן בהם בתוך הסעודה ויפיח בהן, אי נמי שמא ישתכר, חולץ תפיליו קודם שיכנס לסעודה, ופליגא דר' חייא דאמ' מותר ליכנס בהן לסעודה ומניחן על שולחנו. הזמנה מילתא היא, חשובה כאילו עשה בו מעשה. אביי אמ' אסור ליהנות מאותו הבגד אע"פ שלא הניחו על המת דהזמנא מילתא היא ותשמישי המת אסורי' בהנאה דילפי' שם שם מעגלה ערופה כת' הכא ותמת שם מרים וכת' התם וערפו שם, ועגלה ערופה אסור' בהנאה דכפרה כת' בה כקדשים. ואפי' אשתו עמו, ואתי לשמש אפי' הכי מותר. והוא שמניחן כלי בתוך כלי אי נמי כיס טפח. יום טבילה הוה, שטבלה אשתו ושימש מיטתו ואפי' הכי מותר.
<h2>דף כד.</h2>
אשתו כגופו היא, וליכא למיחש להירהורא כולי האי כיון שהחזיר פניו. תוספת, ואידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו וכול' כלומ' והוא שיהיה תבניתם כתבנית גדולים שדיים נכונו ושערך צמח ואחר כך לא יקר' עד שיהיה טלית מפסקת ביניהם, אבל אם עדיין לא היו שדיים נכונו וגו' קורא עמהן בקירוב בשר ואינו צריך להפסיק עד שיהא הזכר בן י"ג שנה ויום אחד והנקיבה בת י"ב שנה ויום אחד, עד כאן תוספת.
<h2>דף כד:</h2>
לבו רואה את הערוה, שאין דבר חוצץ בינו לבין הערוה. יתלו חייו, כלומ' דין הוא שיהו חייו תלויין למות על שביזה את התפילין. בקציצה, מקום שהבתים מונחין שם. מקטני אמנה, שאינו מאמין שהקב"ה שומע תפילתו אם יתפלל בלחש. מגביה קולו הרבה הרי זה מנביאי הבעל שהיו צועקין הבעל ענינו. גיהק בגרונו מתוך שובעו וריחו כריח המאכל. פיהק, פותח את פיו להוציא רוח. והמתעטש מלמטה שמפיח. סנטירו מניח ידיו בצדדיו בגיאות. היה עומד בתפלה ונתעטש, לאונסו. עד שיכלה הרוח, של הפחה, ויש גורסין עד שיכלה הריח רע. נקבים, שהן חלולין כגון נקבי האוזן והחוטם. ויניח ידו על פיו, כלומ' אפי' הניח ידו על פיו אסור לקרות. וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים בעבורן כיון שאינו שומרן כראוי. כי דבר י"י בזה, דברי תורה שהן תלויין בדיבור בזה אותן. ובחבלי השוא, זהו הדיבור שאין בו ממש. ובדבר הזה, בדיבור של דברי תורה שאתה מכבדן שלא לקרותן במבואות המטונפות תאריכו ימים. חגורה לו על מותניו, לכסותו ממתניו ולמטה להפסיק בין לבו לערוה אע"פ שממתניו ולמעלה ערום קורא ק"ש, [כה.] אבל לתפילה צריך לעמוד כעומד לפני המלך. עד שיכסה את לבו, שאינו ראוי שיתפלל ערום.
<h2>דף כה.</h2>
עד שיגמור ס"ד, עד שיגמור כל שצריך ליפנות. עמוד ראשון, גלל ראשון. וניפסוק מיד, עמוד החוזר שאינו הולך ליפנות מיד, וכן סילון החוזר קילוח ראשון, הדרוקן בטנו צבה. או ידו מונחת בבית הכסא על ידי מחיצה י' טפחים, ופשט ידו לפנים מן המחיצה, וצואה על בשרו נמי דלא חזי לה דאי חזי לה ליכא מאן דשרי. כל הנשמה, דבר שהנשמה נהנית היינו הריח, וכן מריח רע הנשמה ניזוקת. תוס', רבי' שלמה פירש כל הנשמה הפה והחוטם בכלל הילול ולא שאר האיברים, עד כאן תוס'. [עי' רי"ף] במקומה, בפי טבעת, שלא במקומה, בידו או במקום אחר. לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואין בהם שום גנאי דנראית בפי טבעת כלפי חוץ. שיש לו עיקר, צואה. מרחיק ד' אמות מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיתה לאחריו שאינו רואה אותה. ממקום שפסק הריח, שהריח כלה שם. מלא עיניו, שאינו רואהו. כל זמן שיש בה עורות, שיש להן ריח רע. שאין לו עיקר, כגון הנפיחה. ציפי, מחצלות שישינין בהן התלמידים ואי אפשר שלא יפיחו. בדחבריה, כשחבירו מפיח מותר, אבל בדידיה כשמפיח הוא אסור עד שכלה הריח. צואה עוברת, כגון שהיה חזיר עובר לפניו, או שהיו מעבירין לפניו גרף של ריעי. ספק צואה בבית מותר, דמסתמ' אין צואה. באשפה אסור, דסתם אשפה יש בו צואה. כנגד עמוד, קילוח השתן. בוודאן, דוודאי יש בו מי רגלים. כל זמן שמטפיחין, שטופח ידו בנגעו בהן. שרישומן ניכר, בקרקע. שגוללה ממקום למקום ואינה נפרכת.
כד אתער משינתיה] אומר אלהי נשמה עד סופה, שמע קול תרנגולא אומר ברוך הנותן, כי פתח עיניה מברך פוקח עורים, כד זקיף זוקף כפופים וכן כל האחרות, אע"פ שהידים הם בלא נטילה לא חיישינן עכ"ל הגליון בכת"י
פירו' חגורה לו [סוף כד:]. משו' דאין לבו רואה את הערוה שמכוסה היא בטלית: עד שיכסה. מש' דבתפלה עומד לפני המלך באימה: הדרוקן. הדרוקן וירקון שני חלאים דומין זה לזה ירקון פניו מוריקות והדרוקן בטנו צבה כך פירשו בתוספות והכי אמרי' פרק הבא על יבמתו [ס:] כל שראויה ליבעל פניה מוריקות כדאמ' מר סימן לעברה הדרוקן משמ' שדומי' קצת זה לזה: סילון. הוא קילוח השתן: פירו' צואה על בשרו. ביבשה והלך ריחה וליתה איסור משו' [דברים כ"ג] והיה מחניך קדוש כיון דיבישה היא הראב"ד ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב דאם היא מכוסה אפי' אינה יבשה כדאמרי' צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה מאי טעמ' צואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא: או ידיו מטונפות בבית הכסא. כשמכניס ידיו בבית הכסא וגופו בחוץ הוא דאלו היו מטונפות ממש לכולי עלמ' אסור דהא צריך נקיון כפים והא דאסרי' מבואות המטונפות משו' דחזי לה לצואה: כל הנשמה תהלל יה. ואיברים שהנשמה יוצאה בהם הם בני הלול כגון הפה והחוטם אבל הידים אינן בני הלול: כל עצמותי. כל האיברים בני הלול נינהו. וכתב רבי' אלפסי ז"ל וקימ' לן כרב הונא חדא דהוא רביה דרב חסדא ועוד דקא מקשי' מיניה בפרק אמר להם הממונה [ל.] דאמ' רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש פי' צואה בפי הטבעת ומקשה היכי דאמי אי דנראית פשיטא ואי דלא נראית לא נתנה תורה למלאכי השרת ותירץ לא צריכא דיושב ונראית עומד ואינו נראית ומאי שנא מצואה על בשרו דאיתמ' צואה על בשרו או שהיו ידיו מטונפות בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ומתרץ במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמה ומדמקשינן מינה ש"מ הלכתא היא). [נמוקי יוסף]. [)0מדפסקינן הלכתא כרב הונא [נראה] דהלכתא פסיקתא בפרק הרואה [ס:]
<h2>דף כה:</h2>
פיס', במים עכורין, שאין לבו רואה את הערוה. בעששית, כלי זכוכית. נוגע אסור, דאתי לידי הרהור. מחניך קדוש, אין הצואה ניכרת מבחוץ ולא כתי' בה לשו' ראייה, אבל לגבי ערוה כת' ולא יראה בך ערות דבר והא נראה. וברוק עבה, שחשובה כמכוסה. דבוקה בסנדלו ואינה נראית חשובה כמכוסה אי לא. אשר בשר חמורים, זה אבר תשמיש.
פיס', כל שהוא, אפי' פחות מרביעית. רביעית, הוי דבר חשוב. בין בתחילה, היו המים בקרקע ונפלו מי רגלים עליהן, בין בסוף שהמים נפלו על מי רגלים. בין לפני המיטה, שאין המיטה מפסקת בינו לבינם, בין לאחר המיטה שהמיטה מפסקת בינו לבינם. עד שיניחם תחת המיטה שאין רגליה גבוהות ג' טפחים דכטמונין דמו, ואם רגליה גבוהות י' טפחי' וודאי אסור דנראה כאילו אינה תחתיה מאחר שיש כל כך הפסק לא חשיב כיסוי, מג' עד י' טפחי' לא תיפשוט אי כטמונין אי לא. גלימא, לפרוש אקמטרא, ארגז שתפילין מונחין בה כשני כלים דמו. תניא בתוספתא תיבה שהיא מליאה ספרים נותנה מראשותו דמיטה ואינו נותנה מרגל' דמיטה והוא שתהא המטה גבוהה י' טפחים, ובלבד שלא יהו חבלי המיטה נוגעות בתיבה.
<h2>דף כו.</h2>
ודווק' ישן אסור לעמוד כנגדו, אבל בית הכסא חדש מותר לעמוד כנגדו ומתפלל, אבל לעמוד בתוכו איבעיא לן ולא איפשיט לן. דפרסאי בחפירה היו ופיהן רחוק מן הגומא והוא בשיפוע והריעי מתגלגל לגומא. מקצתן עומדים ערומים לפעמי' אבל השתא אין בו אדם ערום והוא הבית שלפני מקום הרחיצה, אבל במקום שבני אדם עומדים ערומים דהוא מקום הרחיצה אסור אף בשאילת שלום דשם נמי איקרי שלום. הימנותא, לשו' נאמנות. והזמנה בבית הכסא, פי' בית הכסא חדש שאין בו צואה.
פיס', זב שראה קרי, אע"פ שטמא טומאת שבעה משו' זיבה ואין טבילה זו מטהרתו, אפי' הכי צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזרא משו' קרי, וכן נידה שבאת להתפלל י"ח ופלטה שכבת זרע ששימשה קודם נידותה וראת ופלטה תוך ג' ימים לשימושה ומטמא בקרי כדכת' אל תגשו אל אשה, וטעמ' דג' ימים שאם פלטה לאחר ג' ימים שכבת זרע מסריח ואין לו טומאה, והמשמשת שראתה נידה, אע"פ שקדמה טומאת קרי לנידותה אפי' הכי ר' יהודה פוטר, ומשום ר' יהודה תנייה.
תפילת השחר כול' עד פלג המנחה, י"א שעות חסר רביע, דמנחה עצמה מט' שעות ומחצה ולמעלה כדמוכח בפסחי' בפרק תמיד, ופלג הוי שעה ורביע. אין לה קבע, רבי' שלמה מפרש אין לה קבע כל הלילה זמנה, ובגמ' מפרש מאי לשון אין לה קבע שאינה חובה. ואע"ג דליתא לדרבנן, דקיימ' לן כר' יהודה, דתנן בבחירתא כוותיה. מהו שיתפלל ערבית שתים, הואיל שנכנס יום אחר הוי כאילו עבר יומו בטל קרבנו, אי לא, טעה דווק' ולא ביטל במזיד ועל זה נאמ' מעוות לא יוכל לתקון. ונר' לי אם שכח ולא התפלל שחרית ולא נזכר במנחה יתפלל ערבית שתים שהרי מנחה אע"פ שעבר היום מתפלל ערבית שתים.
<h2>דף כו:</h2>
שתים של שבת, אע"פ שנכנסה שבת עלתה לו אחת לתפילת חול. ראשונה לא עלתה לו, אע"פ שהמתפלל במוצאי שבת ולא הבדיל אין מחזירין אותו, הואיל דהבדיל בשנייה גלי אדעתיה דראשונה לא התפלל אלא בעבור תפילת שבת שביטל והקדימה לתפילת חול שהיא עיקר. ועוד אתו למימר האי דחזר והתפלל משו' דלא הבדיל בראשונה, קיימ' לן דאם לא הבדיל אין מחזירין אותו.
אבות תיקנום, אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת המנחה, יעקב תיקן תפילת ערבית. קרב והולך עד פלג המנחה, דסבירא ליה לר' יהודה מפלג מנחה אחרונה לא נקרא בין הערבים ואינו רשאי להקריב התמיד. איברים ופדרים, איברים של עולות ופדרים של שאר קרבנות שלא נתעכלו במזבח, שעדיין לא העלן מן הרצפה מבעוד יום. אבל דמן נזרק קודם תמיד של בין הערבים, ותמיד של בין הערבים היה קרב מט' שעות ומחצה ולמעלה כדתנן תמיד נשחט כול'. עד ועד בכלל, עד ד' שעות ושעה רביעית בכלל.
<h2>דף כז.</h2>
עבד כמר עבד, בין כר' יהודה בין כרבנן, ודווקא לעיניין תפילה אבל לק"ש למאן דאמ' ק"ש של כנסת עיקר קרי ק"ש בברכותיה לאחר תפילת ערבית בצאת הכוכבים, ולמאן דאמ' ק"ש של מיטה עיקר, אפי' ק"ש בברכותיה יכול לברך מפלג מנחה אחרונה שאין לעמוד בתפילה אלא מתוך דברי תורה. חוץ לד' אמות עברי, ואינו נראה כעובר לפניו.
<h2>דף כז:</h2>
לא אחורי רבו, מפני אימת רבו אינו יכול לכוין לבו בתפילתו, ולא כנגד רבו, שנראה שהוא שוה לו. הנותן שלום לרבו, כשאר בני אדם שאינו אומ' שלום עליך רבי. והחולק על ישיבתו של רבו, שאינו נושא לו פנים. צלי של שבת בערב שבת, מפלג מנחה אחרונה, דסביר' ליה כר' יהודה. אומ' קדושה על הכוס, מפלג מנחה אחרונה. תוספת, כתב רבי ישעיה נר' לי דלא התירו לקדש ולהבדיל אלא מחמת דוחק כגון שיודע שלא ימצאו בביתו יין לקידוש ולהבדיל, אבל שלא בשעת הדחק לא, שלא התירו להבדיל מבעוד יום ולזלזל בכבוד שבת אילולי מחמת הדחק, עד כאן תוספת.
פיס', אינה קבע, אינה חובה. היכא דלא צלי לה כלל, בתורת חובה עליו כל הימים כשאר תפילות, אבל עכשיו שקיבלנו תפילת ערבית לחובה חוזר. (ל:) שאין מקדשין את החודש אלא ביום, כדאית' בראש השנה.
<h2>דף כח.</h2>
מתפלל של מנחה, דחביבא מצוה בשעתה. שזו עוברת מז' שעות ואילך, ור' יהודה לטעמיה דאמ' תפילת המוספין עד ז' שעות. [נוגי ממועד], שבר אביא להם על שאיחרו מועד וזמן התפילה.
<h2>דף כח:</h2>
ובציבור שנו, שאסור להקדים תפילתו. אסור לטעום, טעימה כל שהיא. ולית היל' הכי, דתנן לא ישב אדם לפני הספר ולא לוכל, ודווקא לוכל בקביעות שמא יימשך בסעודתו, ואפי' הכי אם התחילו אין מפסיקין דאי [איתא] ליהוי כטעימה ויפסיק.
פיס', מה מקום לתפילה זו, היו תמיהין עליו שלא היה מאריך, היו יודעין שלא היתה תפילת חובה. מיושבי קרנות. שאין עוסקין בתורה. והן עמילין, יושבי קרנות.
שגורה תפילתו, אם היתה סדורה ושגורה בפיו. פיס', הפקולי מוכר צמר גפן. הסדיר שמונה עשרה ברכות על הסדר, כדמפרש במגילה למה תיקנו זו אחר זו. ביבנה תיקנוה, אחרי כן כשהיו סנהדרין ביבנה. ברכה למינין, שלא יזיקו לישר' ולהתפלל שיאבדו. [כט.] והשקיף, חישב והביט בלבו לזכור אותה לשון סוכה ומצפה, וישקף תרגו' ואיסתכי, ולא העלוהו, מן התיבה. חישינן שמא מין הוא, על כן אינו רוצה לאומרה. ודיל' הדר ביה, מחסידותו, ועכשיו מין הוא.
<h2>דף כט.</h2>
מעין כל ברכה וברכה, יקצר בכל הברכות וחותם בכל אחת ואחת. והתועים במשפט על דעתך ישפוטו, השיבם ולמדם לשפוט אמת. מפני שאומר' בשומע תפילה, דאמרינן לעולם ישאל אדם צרכיו בשומע תפילה, אבל משיב הרוח אינו לשו' תפילה. ואם סיים חוזר לראש, דווק' כשמתפלל ביחיד אבל אם מתפלל בציבור אינו צריך לחזור מפני ששומעה משליח ציבור. שעקר רגליו, לעשות ג' פסיעות כגון אלהיי נצור לשוני מרע.
<h2>דף כט:</h2>
פיס', וכל פרשת העיבור, מפר' בגמ' בשעה שאתה מלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו צורכיהם לפניך לעשות בקשתם. דומה עליו כמשאוי, להשליך העול מעליו. גוויה, גוף. והטוב בעיניך עשה דוגמא זו מצינו בספר שופטים ויאמרו בני ישר' אל י"י חטאנו עשה הטוב בעיניך אך הצילינו וגו'. לא תרתח דלא תיחטי, שכשאדם כועס אינו מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה. לא תרוי, לא תשתכר.
<h2>דף ל.</h2>
לישתיף נפשיה בהדי ציבורא, לומ' ותסמכינו לשו' רבים. עד כמה, עד פרסה, עד כמה ילך ויתפלל לאחר שהלך פרסה, ובהלכות גדולות מפרש כמה יבקש ללכת ויהא צריך לתפילה זו עד פרסה, אבל פחות לא. היכי מצלי לה תפילת הדרך, מעומד שלא יהלך בעודו מתפלל, מהלך נמי יכול להתפלל, מהיות טוב הואיל ואני יכול להתפלל מעומד שהרי חבורתי ממתינין אותי לא איקרא רע להתפלל כשאני מהלך. תלת קמייתא, מגן ומחיה והאל הקדוש, תלת בתרייתא, רצה ומודים ושים.
פיס', היה רכוב על החמור והגיע זמן התפילה ירד. באסדא, כמו ותשם בסד רגליי, קורה גדולה וחקוקה ועשוייה כעריבה שעושין ציידי דגים. לפי שאין דעתו מיושבת עליו וירא שמא תאבד חמורו ואינו מכוין לבו. לכוין את הרוחות, להתפלל כנגד ארץ ישראל. והתפללו דרך ארצם, כל הני קראי בתפילת שלמה בספר מלכים. תוס', אחורי הכפורת, במערב העזרה היו שם אחת עשרה אמה חצר מכותל בית קודש הקדשים לעזרה, העומד שם מחזיר פניו לכפורת למזרח, עד כאן תוס'. תלפיות תל שכל פייות פונין בו, ומתפללין שיבנה במהרה בימינו.
פיס', בחבר עיר, לא ניתקנה אלא בציבור שהן יחד בחבורה ולא ליחיד, כל מקום שיש שם חבר עיר פטור היחיד, אם הוא בציבור אבל בביתו חייב. חבר עיר חבורת ציבור. קרא, בעל מקרא. דצלי והדר צלי, שחרית ומוסף, שגם היחיד יתפלל מוסף. חזי מאן גברא קא מסהיד עליה, ויפה דקדק שהתפלל גם מוסף.
<h2>דף ל:</h2>
ובציבור שנו מפני טורח ציבור. אין מחזירין שליח ציבור אם טעה, אבל היחיד חוזר. ויש מפרשין יחיד שטעה ועומד בציבור אינו חוזר מפני ששומעה מפי שליח ציבור. אין מקדשין, ב"ד לומ' מקודש מקודש אלא ביום כדאית' בראש השנה. עד שבעה, מילוי הפגימה עד י"ו בחודש, מאן דאמ' עד ז' חשיב דהוי כיתרא שתהא הלבנה מליאה באורך כקשת שראוי להניח בו היתר, ומאן דאמ' עד י"ו שתהא מוקפת סביב כנפה שהיא עגולה. וכת' התם זה אלי ואנוהו, בים ראו מעשה המרכבה והיו מראין באצבע ואומ' זה אלי ואנוהו. מעומד, הואיל ומקבל פני שכינה אינו ראוי לישב. תפקידם. מינויין וניהוגן. שתתחדש, שהיא עטרת תפארת לישראל שגם הן עתידין להתחדש בזמן הגאולה.
אין עומדין להתפלל [אלא] מתוך כובד ראש, מתוך שראשו כפוף נראה כמכביד ראשו. וגילו ברעדה, במקום גילה, כמו שנ' עבדו את ה' בשמחה ואפי' הכי תהא ברעדה. בכל עצב יהיה מותר ושכר טוב מאת הקב"ה, כדאמ' בערכין פרק ג' כל שעברו עליו מ' יום בלא ייסורין קיבל עולמו, והתם מפרש עד היכן ייסורין, כל שארגו לו בגד ללבוש ואינו מתקבל עליו, במתניתא תנא אפי' הושיט ידו בכיס ליטול ג' מעות ועלו בידו שתים, שעדיין יטרח עליו.
<h2>דף לא.</h2>
[הו' ברי"ף]. זמרא מנלן דאסיר, אינו מתכוין להתפלל או לשבח לפניו בנס שאירע לישראל, או ליחיד או בבית החתן, אלא כאדם שרוצה לשמוח ואינו דואג על הגלות ועל חרבן הבית, וכן כת' בשיר לא ישתו יין, שהיו שותין ומשתכרין ומזמרין ונענשו. גדיל כלילא, מתקן כתר לביתו, המצנפת בראש כהן גדול שיהא בית המקדש קיים וראוי לעבוד ולאו דווק' כהן גדול אלא אפי' כהן הדיוט, שהמצנפת מד' בגדי לבן הוא. בגברי ולא בנשי, והא דאמרי' בסוטה בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות כלות, דווק' לכלה אבל בשאר נשי לא גזרו. אודנא דשמעא זימרא, האוזן שהוא מתכוין לשמוע תיעקר. חורבא בסיפא, סוף שיהא ביתו חרב, שנ' קול ישורר בחלון גורם שיהא חורב בסף. פריצותא לנשים שעונות אחר האנשים. כאש בנעורת, לפי שהאנשים נותנים לב בקול הנשים ולענות, ואמ' מר קול באשה ערוה. פסוק אחד משיר השירים, לפי שנראה כמדבר באהבת איש ואשה והוא מדבר כנגד הגלות, שישר' תאיבין לאהבתו והקב"ה תאב להשיב ישר' אליו.
אלא מתוך הלכה פסוקה, שאם אינו מבין אותה מחשב בה בשעת תפילה ואינו מכוין לבו. דם טיפה כחרדל, דליכא למיחש שמא נתרבה דם במקור והתחילה לראות הרי כמה ימים טיפה ביום אחד וטיפה ביום אחר, שכל הנשים מיטמאות בבית החיצון כדילפינן במס' נידה בבשרה מלמד שמיטמאה בפנים כבחוץ, וליכא למיחש לכך, שהרי הדם היה מעט, החמירו לישב ז' נקיים, לפי שפעמים בטיפה אחת כשרואה תוך ספירת ז' נקיים בימי זיבתה סותרת הכל וצריכה לספור עוד ז' נקיים, על כן גזרו לכל הנשים. ומכניסה במוץ שלה, בתוך הבית בשיבולים, ואע"פ שעשה הכרי בבית אינו חייב במעשר דאמ' מר אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית דהיינו דרך הפתח, ודווקא שנעשה גורן בשדה ואחר כך ראה פני הבית אבל הכניסו בשיבולין לא נקרא טבל שעדיין לא נגמרה מלאכתו שיתחייב במעשר, ויכול לוכל ממנו עראי. בהמתו אוכלת שאכילתה נקראת עראי. ומועלין מדרבנן, מה שפירש הגאון מדרבנן אינו נרא' לי, דאילו בדם הראוי לכפרה יש לפרש דיש בו מעילה מדרבנן דמדאורייתא אין בו מעילה, דאמר' ביומא ובחולין כתי' הוא וכתי' לכפר, לכפר נתתיו ולא למעילה, ואמרי' התם הוא לפני כפרה כלאחר כפרה, מה לאחר כפרה אין בו מעילה שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, הכי נמי לפני כפרה, אבל דם הקזה שאינו ראוי לכפרה מנא תיתי שלא יהא בו מעילה. וגם רבינו שלמה לא גריס מדרבנן. עבדי כמתני', מתוך כובד ראש. כברייתא, מתוך הל' פסוקה. עיניו למטה, כנגד ארץ ישראל שהקב"ה עיניו ולבו שם שנ' והיו עיני וליבי שם כל הימים. ליבו למעלה, להקב"ה. יכול משבא לגולה הוחלה, התפילה הזאת כמי נתחלה, אבל קודם לכן לא היה רגיל. (כול') כוללן, אילו ג' תפילות בבת אחת. אין אומ' דברים, לבקש(ה) שום בקשה אחר שהתחיל אמת ויציב, כדי שיסמוך גאולת מצרים לתפילה, כדאמרי' לעיל להגיד בבוקר חסדך. כי יעטוף, במה שיעטוף לבו ורוחו.
<h2>דף לב:</h2>
תהילה לדוד, יש ספרים שגורסין פעמים, משום דאיכא תרתי דאית בה פותח את ידך, ועוד דאתיא באלף בית. בפסוקי דזימרא, מותר לומ' בכל יום מתהילה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה. בתשובות הגאונים אומ' שאינו אומ' אלא ברוך שאמר עד בא"י מלך מהולל בתשבחות ואומ' תהילה לדוד עד סוף המזמור ואומר הללו את י"י מן השמים כל המזמור כולו, וכן הללויה הללו אל בקדשו כל המזמור כולו, ועל אילו ב' מזמורים אמ' יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום לפי שיש בהן הילולים הרבה. של פרקים, שאינו מתפלל אותה תמיד כגון תפילת המוספין. שיכול לדבר בפני המלך, שעומד בדעת מיושבת. יושבי ביתיך, לשון עכבה כמו ותשבו בקדש. לא יפסוק לגמרי, אלא מקצר ועולה כל ברכה וברכה.
<h2>דף לג.</h2>
אבל עקרב בא כנגדו פוסק, מפני שממהר לעקוץ מיד, אבל הנחש אינו מוכן לישוך כל כך. שור מועד, שנגח ג' ימים זה אחר זה.
פיס'. ברכה רביעית פותח אתה הבדלתה וחותם בא"י המבדיל בין קודש לחול. בהודאה, במקום שאמ' על הניסים. חזרו והענו, בימי יוונים. טעה בזו ובזו, בין בתפילה בין בכוס וטעם בלא הבדלה חוזר לראש, מפר' רבי' שלמה מתפלל ומבדיל על הכוס, וכן נראה בעיניי דאמרי' לעיל טעה ולא אמ' הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס הא לאו הכי חוזר אף לתפילה.
<h2>דף לג:</h2>
פיס'. יברכוך טובים הרי זה דרך המינות, לפי שהקב"ה מקבל שבח מן הכל כדי שיחזרו בתשובה, וכן בתעניותינו צריכין שיצטרפו פושעי ישראל עם שאר הקהל. על קן ציפור יגיעו רחמיך, פליגי בגמ' יש אומ' לפי שעושה מידות הקב"ה רחמנות והן אינן אלא גזירה היא מלפניו, ויש אומ' לפי שמטיל קנאה במעשה בראשית לומ' על אילו חס ועל שאר הבריות לא חס, וכן מפר' בירושלמי שקורא תיגר על מידותיו של הקב"ה, ועל טוב יזכר שמך דמשמע על טוב אין ועל רע לא, ואנן תנן כשם שחייב אדם לברך על הטובה ברוך הטוב והמטיב כך חייב לברך על הרעה ברוך דיין האמת. מודים מודים משתקין אותו, דמיחזי כב' רשויות. מתחילת ברכה שטעה זה, אם דילג אחת מן הברכות ואינו יודע לחזור לסידרו יתחיל זה העובר תחתיו אותה ברכה שטעה זה ומשלים משם ואילך. ירושלמי, ר' אחא ור' יודה בר פזי הוו יתבין בחד כנישתא עבר חד קמי תיבה ואשגר חדא ברכה, פיר' שכח ודילג, אמר לון ר' סימון אמ' ר' יהושע בן לוי שליח ציבור ששגר ב' וג' ברכות אין מחזירין אותו. לא יענה אחר הכהנים, שנושאין את כפיהם, כדאמרינן בסוטה שעונין אמן בסוף כל ברכה שבברכת כהנים, ושליח ציבור לא יענה אמן שמא תטרף דעתו, לפי שהוא צריך להתחיל בברכה שנייה לפני הכהנים שמברכין ברכת כהנים כל תיבה ותיבה שלא יטעו הכהנים, ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שניה. ואם הבטחתו, שיודע בעצמו שהוא זריז ולא יטעה רשאי לענות אמן. הני תלת הגדול הגיבור והנורא. מהבהב, מתקן עצמו לרדת ואינו יורד עד שיאמר לו פעם שלישית.
<h2>דף לד.</h2>
טעה בג' ראשונות חוזר לראש, דכולהו כחדא ברכה חשיבי וכן באחרונות, אין להם סדר, רבי' חננאל ורבי' שלמה פירשו אין להם סדר ויכול לאומרה אפי' שלא במקומה במקום שנזכר ומשלים משם ואילך, ואינו חוזר על הברכות שבירך, ודברי הגאון הפוסק נכוחים, וכן פסק ה"ר ישעיה. עד שיתפקקו, שיפתחו חליות שבשדרה בכריעתו. עד שיראה איסר כנגד ליבו כמין גומא יש בלבו כשישחה, ואם עומד זקוף אינו נראה, ויש מפרשין אם היה איסר בקרקע נראה כנגד לבו אם שוחה מעט. שניענע בראשו, אם שחה מעט. דמצער נפשיה, שיהא ניכר שחפץ לכרוע אלא שהוא מצטער. גרסינן בסוף פרק קמא דבבא קמא שדרו של אדם לאחר ע' שנה נעשה נחש והוא דלא כרע במודים, לפיכך צריך אדם לכרוע על ברכיו במודים.
שמסדר שבח לפני רבו, כדי שיעשה בקשתו ואינו ראוי לשאול בהן בקשתו, וכן באחרונות ראוי להחזיק לו טובה במה שנתן לו פרס. והאי דאמרי' לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות דווקא צרכי יחיד אבל ציבור שואל, דהא אמרי' זוכרינו לחיים בי' ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
<h2>דף לד:</h2>
בהודאה שבהלל, הודו לה' כי טוב, הודאה של ברכת המזון, נודה לך. להני ג' פסיעות בכריעה אחת, כאדם שנפטר מרבו התם איבעי ליה למיקם, ויתן שלום לימינו ולשמאלו ולא יחזור ליתן שלום למקום שהתפלל תחילה, ורבי' הגאון הפוסק איבעי ליה למיקם התם אפי' לאחר שנתן שלום. פיס', אם שגורה תפילתי בפי, סימן הוא שתפלתו מקובלת. שהוא מקובל, החולה ונתרפא. שהוא מטורף, החולה. בבית שיש בו חלונות, מתוך שרואה הרקיע שהוא מקום השכינה יכוין לבו בתפילה.
<h2>דף לה.</h2>
חוץ מן היין, דאישתני לעילוייא אישתני ברכה דידיה. וכן על הפת. קודש הילולים תרתי, מיכן סמך לברך לפניו ולאחריו. מעל, לאו דווקא לחייבו קרבן מעילה, אלא לפי שנ' לי"י הארץ ומלואה כאילו נהנה מקדשי שמים נקט לשו' מעילה.
<h2>דף לה:</h2>
אניגרון מיא דסילקא, מי תרדין מבושלין. לא יערערינו בשמן, דנראה דעביד משום רפואה ורבנן גזרו שמא ישחוק סממנין, אבל נותן שמן לתוך אניגרון ובולע דנראה כמתכוין לשתות ולא לרפואה. אזוקי מזיק ליה ולא חשיבא הנאה ולא יברך כלל, וכת' ואיש כי יאכל קודש פרט למזיק, כגון שאכלו אכילה גסה שאינו משלם חומש זר האוכלה, משום דלא נקראת אכילה.
<h2>דף לו.</h2>
קימחא דחיטי, שאוכל הקמח כמות שהוא. קרא חיה, דלעת. קורא, קור הדקל והוא השורש רך. זורק את האביונות, הוא הפרי, שהוא עיקר פרי ואסור משו' ערלה, אכל הקפרס, קליפה הגדילה סביב הפרי כמו שיש לאגוזים קטנים לא נקרא פרי ולא נאסר משום ערלה דפריו כת'.
<h2>דף לו:</h2>
יבישתא ולא כלום, דלא חשיב אוכל. חביץ קדרא, מאכל שעשוי מקמח ודבש. כל שיש בו, משמע על ידי תערובת, אע"פ שמין ה' מינין אינו עיקר ואפי' הכי מברך בורא מיני מזונות. כל שהוא מה' מינין, כגון חיטה ושעורה וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון, ובא למעט כל שאר המינין, והשתא דקיימא לן כרב ושמואל דכל שיש בו מה' מינין אע"פ ששאר מינין עיקר מברכין בורא מיני מזונות, הני מלייתות בין מליאין בשר בין מליאין גבינה אע"ג שבשר וגבינה עיקר מברכין עלייהו המוציא הואיל דאינן מעשה קדירה אם קובע סעודתו עליהן, דכי היכי דבמעשה קדירה חשיבי חמשת המינין ומברך בורא מיני מזונות הכי נמי במאפה תנור חשיבי ומברך המוציא אם קובע סעודתו עליהן.
<h2>דף לז.</h2>
הכוסס את החיטה כל אכילה שלא כדרכה נקראת כסיסה. בזמן שאין הפרוסות קיימות שנימוחו בתבשיל ואין להם תואר לחם, אבל אם יש להן תואר לחם אע"פ שהפרוסות פחותות מכזית מברכין המוציא כדאמרינן לקמן גבי חביצא. (ע"ב) חביצא, פת מפוררת בקערה ונותן עליהן תבשיל או חלב. וסלקא בתיובתא, דהא אורז אינו מה' מינין ומברך בורא מיני מזונות, אבל אורז על ידי תערובת לא מברך בורא מיני מזונות אלא כל שיש בו מה' המינין דלא איתותב רב ושמואל בה. וריהטא, מאכל העשוי מדבש ושומן ותערובת קמח, בין דמפשי ביה מיחא שמרבין עליו קמח וקמח עיקר, בין דלא מפשי בה מיחא דאין קמח עיקר, מברכין עליו בורא מיני מזונות. ומעשה קדירה כגון חילקא טרגיס וטיסני זריד וערסן שהן חטין נחלקין לב' וג' וד' וה' חלקין, ואורז בעיניה בכולהו מברכין בורא מיני מזונות והוא הדין אם האורז כתוש, אבל אם חיטין בישלן בעינייהו ולא נתבקעו ולא נדבקו יחד מברכין עליו בורא פרי האדמה. מה דאמ' רבי יצחק הפסקן דבפת דוחן מברך עליו שהכל, יש מקשין עליו מיהא דאמרי' בברייתא כל שאינו לא מז' המינין ולא מין דגן כגון פת אורז ופת דוחן רבן גמליאל אומ' ברכה אחת מעין ג' וחכמ' אומ' ולא כלום, אלמא פת אורז ופת דוחן שוה, ופוסקין לפי ברייתא זו שמברכין לפת דוחן בורא מיני מזונות, ואינו נראה לי דהא ב' ברייתות הזכירו אורז ולא הזכירו דוחן במעשה קדירה, דתנייא אילו הן מעשה קדירה חילקא טרגיס טיסני אורז זריד וערסן מברכין בור' מיני מזונות, ועוד בריית' אחריתי אומ' הכוסס את האורז מברך עליו בור' פרי האדמה טחנו אפאו ובישלו בתחילה מברך עליו בור' מיני מזונות, ואילו דוחן לא הזכיר, אלא וודאי פסק הגאון עיקר.
<h2>דף לז:</h2>
תוריתא תואר מראית לחם. חביצא, מאכל שעושין מפירורי לחם. מרתח גביל נותנין קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ונותנין על הכירה כשהיא ניסוקת לאפות. לחמא דהינדקא, בצק שאופין בשפוד ומושחין אותו תמיד בשמן. לחם העשוי לכותח, לחם האפוי בחמה ומשימין אותו לכותח. כעבין, מקוטפת יפה כגלוסקאות נאות. לחם עוני כתיב ביה, נר' לי היכא דעשאו מתחילה לקבוע סעודתו עליו חייב בחלה, דכל מידי דחייב בחלה יוצא בו ידי חובתו בפסח דילפי מהדדי. טרימא, דבר הנמעך וכתוש נקרא טרימא. שתיתא, קמח קליות עבה דלאכילה לשובעו בור' מיני מזונות.
<h2>דף לח:</h2>
פיס'. אף ירקות שנשתנו על ידי האור, שנתבשלו ואפי' הכי מברך בור' פרי האדמה. שלקות שנשתנו על ידי האור. יוצאין, ידי חובת מצה, ברקיק השרוי במים. סילקא, תרדין. כרבא, כרוב. זית מלוח ובירך עליו תחלה וסוף, והוא שהאוכל כזית בלא גרעינה.
<h2>דף לט.</h2>
מיא דסילקא שנשלקו בהן התרדין. וכן הלפתות, וכן שיבתא, מין ירק הנק' אניטו בלע"ז, והוא עשוי להטעים. צנומא, מפוררת בקערה, לשון צנומות דקות, מתוך שהיא קשה פותתין אותה ושופכין עליה מרק לשרותה, מברכין עליה המוציא אע"ג דאיכא ככר שלם לא אמ' יחזר אחר כיכר שלם. שתיכלה ברכה עם הפת, קודם הביצוע, וכשמשלים הברכה אפרוסה נעשית פרוסה, ולא בצנומא דפרוס ועומד הוא.
<h2>דף לט:</h2>
פתיתין ושלימין, והפתיתין היו חשובין משלימין מברך על הפתיתין דחשוב עדיף, ומר סבר שלם עדיף. תוס', ובוצע משתיהן, או מן השלימה כפרש"י. ורבי' ישעיה פירש ובוצע מן הפרוסה. מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע בפרוסה, המוציא בפרוסה כדאמ' בפסחים מה דרכו של עני בפרוסה, ויש אומ' דאף על אכילת מצה מברך, ורש"י מפרש דבוצע בשלימה דלא גרע משאר ימי' טובי'. ריפתא דעירובא, שעירבו בה עירובי תבשילין מערב יום טוב כשחל יום טוב בערב שבת.
<h2>דף מ.</h2>
טול ברוך. לאחר שבצע קודם שטעם אמ' למסובין טול מפרוסת הברכה אין צריך לחזור ולברך שאינו חשוב הפסק, אבל אם אמ' הביאו מלח חשוב הפסק. גביל לתורי, גבלו המורסן ותנו לשוורין. שיביאו מלח, לאו דווק' אלא ליפתן כדי שיאכל המוציא לתיאבון. בצע לאלתר, ובירך המוציא אע"פ שלא הביאו ליפתן לפניו עדיין, הדר ביה מר משמעתיה, דאמ' אין הבוצע רשאי לבצוע כול', לית דין צריך בשש, איחור עד שיביאו ליפתן, שהוא פת יפה וראוי לאוכלו לתיאבון בלא ליפתן.
פיס', בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, שהאילן נמי בקרקע גדל. (מ:) על החומץ, שנשתנה לגריעותא. גובאי, מין ארבה. נובלות, תמרי דזיקא שמשירן הרוח קודם שיתבשלו. כל שהוא מין קללה, כגון הני דכולהו הוו קללה לעולם. חוץ מן הפת ויין, שאם אמ' שהכל לא יצא מתוך חשיבותן. שאין בה מלכות, שאינו מזכיר מלך העולם, שהקרים, שהחמיץ. שעברה צורתו, שעברה עליה לילה אחד. זומית, סליימא בלע'.
<h2>דף מא.</h2>
פיס', מינין הרבה מפרש בגמ' שברכותיהן שוות, שכולן מין אילן הן. מין שבעה, ז' המינין. כל הקודם בפסוק הוא קודם לברכה, מיכן יש להוכיח כיון שהאמוראין סוברין דאפילו במין ז' לא אזלי' בתר החשוב אלא אחר המוקדם ש"מ דהלכה כר' יהודה, דמין ז' קדים לברך, וכן פירש רש"י ובעל הלכות גדולות.
<h2>דף מא:</h2>
זה שיני לארץ, תמרים נכתבו שיני דכת' ארץ זית שמן ודבש, אילו תמרים. אבל רימון חמישי לארץ דכת' ארץ חטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון. ניגרי דפרזלא, רגלים של ברזל, כלומ' שהיינו יכולין לשרת אותך. בתוך הסעודה, ולא ללפת בו את הפת דאם כן הוו טפילין לפת. ואין טעונין ברכה לאחריהן, דברכת המזון פוטרן. בין לפניהן ובין לאחריהן, דברכת המזון לא פטר אלא מידי דזיין והני לא זייני.
דברים הבאין בתוך הסעודה מחמת הסעודה שמלפת בהן את הפת דפת פוטרתן והוו להו טפילה, דכל מידי דמילפתא ביה פיתא כפת דמי, וכי היכי דאם בא לו פת בתוך סעודתו אינו מברך הכי נמי במידי דמילפתא בהו פיתא אינו מברך, אילו הן מיני ליפתן כגון בשר ודגים. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, דברים הבאים בתוך הסעודה כגון מעשה קדירה דייסא וכיוצא בה שבאין להשביע, מברך לפניהן (ואין) דלאו טפילין נינהו ואינן בכלל לחם דניפטרו בברכת המוציא. ואין מברך לאחריהן דברכת המזון פוטרתן. שלא מחמת הסעודה לאחר הסעודה כגון תאינים וענבים, מברך לפניהם ולאחריהן, לפניהן דלאו טפילה נינהו, ולאחריהן דאין ברכת המזון פוטרתן, וכל זה שלא היו לפניו בעת שבירך המוציא ואין דעתו עליהן, שאם היו לפניו פת פוטרת את הכל כדתנן בירך על הפת פטר את הפרפריות ועל כורחין שלא אכל בהן פת, דאי אכל בהן פת פשיט' דפת פוטרתן דכל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה.
<h2>דף מב.</h2>
יין גורם ברכה לעצמו, מיכן נר' לרבי' תם שאין צריך לברך על שום משקה שאדם שותה בתוך הסעודה חוץ מן היין, כדמפר' טעמ' לקמ' משום דקובע ברכה לעצמו, וכן נהג ה"ר יצחק מדונפיר שאינו מברך על המים ששותה בתוך הסעודה דדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה מיקרו, וה"ר ישעיה כתב דווק' יין פוטר כל מיני משקה ולא פת, וכן כתב בעל הלכות גדולות, וגם רש"י, ועוד כתב בעל הלכות גדולות שאינו צריך לברך אלא פעם אחת ולא על כל פעם ששותה, וה"ר ישעיה כתב שנלך אחר דעתו, אם בנמלך צריך לברך על כל פעם ופעם. בני תלתא בקבא, שג' מהן היו מחזיקין קב. בתר דגמיר סעודתייהו, שהסיחו דעתן לאכול יותר. סילק איתמר, דווק', שסילק השולחן, אבל בעוד השולחן לפניו דעתו לוכל ופת פוטרת ואין צריך לברך. תכף לסמיכה שחיטה, דכת' וסמך ושחט. תכף לגאולה תפילה, שנ' ה' צורי וגואלי וסמוך ליה יענך ה' ביום צרה. תכף לנטילת ידים ברכה, שנ' שאו ידיכם קודש וברכו את ה', וכל זמן שלא נטל ידיו פת פוטרת כל מיני מאכל שאין צריך לברך.
פת הבאה בכיסנין פרש"י לאחר אכילה וברכת המזון היו רגילין להביא כיסנין והן (והן) קליות, לפי שיפין ללב כדאמ' בעלמ' הני כיסני מעלו לליבא, ומביאין עמהן פת נילושה בתבלין כעין אובלידיש בלע"ז שעושין אותן כמין ציפורין, ואוכלין מהן דבר מועט מתוך שנותנין בהן תבלין ואיגוזים ושקידים לא הטעינו ברכה לאחריהן מעין ג', מידי דהוה אפת אורז ודוחן דאמרי' לעיל בתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום. וה"ר ישעיה פירש דאינו נראה שתהא פת הבאה בכיסנין גרועה מדייסא ומעשה קדירה שמברכין אחריה ברכת אחת מעין ג', אלא האי דקאמ' אין טעון ברכה לאחריו כגון שבאו לאחר הסעודה קודם שבירך ברכת המזון, ומשו' דנפיק בברכת המזון, אבל אם באו אחר המזון, צריכה ברכה לפניה ולאחריה. ודברי רש"י נראין לי עיקר, מדאמרי' רב הונא אכל פת הבאה בכיסנין בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך אחריו. אמ' ליה עדיין כפין הוא, אלא כל שאחרים קובעין סעודתן, אלמא אפי' שלא בתוך הסעודה נמי לא בירך אחריו, ומדקא מדמי להו ללחמניות לפת הבאה בכיסנין דמקשי עליה מדברי שמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא ש"מ היכא דלא קבע סעודתו מברך בור' מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, ואי קבע מברך המוציא. וכך מוכיחין דברי רבי' יצחק הפוסק, ומסקנא היכא דאכיל ליה בתורת כיסנין בתחילה מברך בור' מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, והיכא דאכיל ליה בתורת קביעותא מברך המוציא וג' ברכות, ש"מ שלא בתוך הסעודה קאמ'. שמעינן מהאי שמעתא בין לדובשנין שהן פת הבאה בכיסנין בין ללחמניות שעשויין מביצים, בין שעשויין מדבש ותירוש הנקראין אושטצילי אם קובע סעודתו עליהן תחילה מברך המוציא ולבסוף ברכת המזון, ואם לא קבע סעודתו עליהן תחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות.
פיס'. בירך על היין שלפני המזון כול', היו נוהגין להביא קודם אכילה כוס יין לשתות, ופעמי' מביאין פרפרייות מיני מעדנים או פירות שאין דרכן ללפת בהן את הפת כדי להמשיך ליבן לאכילה, וכן עושין לאחר אכילה למתק את הפה קודם ברכת המזון, דסעודה קורא מזון, ולא אמרינן דסעודה הוויא הפסקה וצריך ברכה אחרת ליין ופרפרת שלאחר המזון אלא נפטרין בברכה ראשונה שלפני המזון. אף לא מעשה קדירה, לא פטרה כגון דייסא וכיוצא בה.
<h2>דף מב:</h2>
לא שנו דיין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון, אלא בשבתות וימי' טובים דאדם קובע סעודתו על היין ודעתו לשתות לאחר המזון, אבל בחול צריך לברך אחר המזון דהוי כנמלך, שאינו יודע אם עתיד לשתות אחרי המזון. (רי"ף) ואכסא דברכתא, כוס של ברכת המזון. איתסר לכו למישתי, יש מפרשין נאסר להן לשתות כלל קודם שיברכו ברכת המזון, ויש מפרשין איתסר להו למישתי בלא ברכה הואיל דאמריתו הב וניבריך הסיחו דעתן לשתות קודם ברכת המזון והוי כנמלך, וכן נר' לי עיקר. תוס' בא להן יין בתוך המזון, וקודם המזון לא בא להם אינו פוטר משום דזה לשרות, אותו שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו הוא בא, ולא היו רגילין לשתות בתוך הסעודה אלא משום לשרות אכילה שבמעיו ויותר הוא חשוב לשתות מלשרות, אבל אם בירך על היין שלפני המזון לדברי הכל פטר את היין שלאחר המזון ויותר חשוב לשתות מלשרות. כרב ששת וכתלמידי דרב, בגמ' אייתי לה. ע"כ תוס'.
פיס'. היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו, היו יושבין בלא הסיבת מיטות ומטין על צידי שמאלן על המיטות היא ההסיבה. כל אחד ואחד מברך לעצמו, דאין קבע לסעודה בלא הסיבה. ה"ר ישעיה פירש כל המשנה לעניין ברכת המוציא דצריך קביעות מקום, אבל לברך ברכת המזון אין צריך קביעות מקום דהא אמרינן בפירקין דלקמן ב' חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו מצטרפין לזימון, ובגמ' אמרי' שהשמש מצרפן אע"פ שאין אילו רואין את אילו ואע"פ שלא אכלו יחד מצטרפין לזימון, והאי דאמרי' כי נח נפשיה דרב גריס כי מטו התם יתבי וקא מיבעיא להו, ולא גריס בתר דכריכו ריפתא דמשמ' דבברכת המזון קא מיבעי' להו, והאי דאמ' ברכת המזון לא גמירנא זו היא ברכת המוציא שמברכין על המזון. ונראין לי דבריו דאמרי' בפירקין דלקמן רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא עאל אתא רב שימי בר חייא הוה מסרהב, ממהר לוכל, אמ' ליה רב מאי דעתך לאיצטרופי בהדן אנן כבר אכלינן, והא הכא שלא נקבע עמהן בתחילת סעודה ואמ' ליה שמואל אי הוו מייתו ארדייא לי וגוזלייא לאבא מי לא אכלינן, ואפי' רב לא קאמר אלא טעמ' משום דאכלו כבר. ועוד ראייה ממעשה דשמעון בן שטח דטעמ' דשתה ולא [אכל] כלל אמרי' מה דעבד לגרמי' הוא דעבד הא אכל מצטרף. מיהו נר' לי דרשות בידן לזמן ואם רוצין ליחלק הואיל דלא הוקבעו מתחילה, דאמרי' בפירקין דלקמן אמר רב הונא ג' בני אדם שבאו מג' חבורות אינן רשיין ליחלק, ואמר רב חסדא והוא שבאו מג' חבורות של ג' ג' בני אדם שכבר הוקבעו לזימון עם חבורתן, הא אם לא הוקבעו מתחילה הרשות בידן.
<h2>דף מג.</h2>
בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו, כדמפרש בגמרא דאין בית הבליעה פנוי ממאכל, ואין מכוונין דעתן בברכתן. לאחר המזון, קודם ברכת המזון אחד מברך לכולם שהן מכוונין דעתן הואיל שאינן אוכלין. והוא מברך על המוגמר, אותו שבירך על היין שלאחר המזון, אע"ג דאיכא דעדיף מיניה, כיון דאתחיל בחדא עדיף ממנו לאידך. דרכן היה להביא אבקת בשמים ומשימין על האש בעבור הריח. ואם הסיבו אחד מברך לכולן בורא פרי הגפן. נר' לי דעל הגפן ועל פרי הגפן כל אחד ואחד מברך לעצמו אפילו אם מתחילה הוקבעו לשתות יחד, דאמר' בפרק כל הבשר אמ' רבה בר חנא הוה קאימנא קמיה דרבמי ורבסי אייתו לקמייהו כלכלה דפירי אכלו ולא משו ידייהו ולא יהבו לי מיניה ובריך איניש איניש לנפשיה, ש"מ תלת, ש"מ אין נטילת ידים לפירות, וש"מ אין זימון לפירות, והוא הדין ליין אין זימון, אבל אם אינו יודע אחד מהן סופר מברך ובור יוצא.
הנוטל ידיו תחילה באחרונה, במים אחרונים לאחר הסעודה, הוא מזומן לברכה, לברך ברכת המזון. משתעלה תמרתו, קיטור עשן. על כל המוגמרות כולן מברך עצי בשמים, דבסתמא ממיני עצי בשמים מעשנין. מוש"ק שמין חיה הוא. שמעתי שהוא ריעי של חיה. כשרתה, קושטו בלע"ז, משחא כבישא, שהקושטו מעורב בשמן והשמן קולט ריח הבושם שבתוכו. מישחא טחינא, שטחנו בו הגרעינין. (מג:) סמלק, וויאולי בלע"ז. חילפי דיימא, שיבולת נרד. נרקים דגינתא, חבצלת הגדל בגינה רוסא בלע"ז. דדברא, הגדל במדבר. חבושא, קוטוניין בלע"ז.
<h2>דף מג:</h2>
שמן והדס בסוף הסעודה, שמן לסוך בו להעביר זוהם המאכל והדס להריח בו. אני אכריע, לצד בית שמי, שמן זכינו לסיכתו ולריחו שהוא בושם כבוש בשמן ויש בו הנאה מן הריח להעביר את הזוהמא. שמן ויין, יין שלאחר המזון ואין זה של ברכת המזון. אוחז את השמן בימינו, דסביר' להו דלשמן מברך תחילה בורא שמן ערב, והיין בשמאלו, בעוד שמברך על השמן, ואחר כך מברך על היין וחוזרו בימין כשמברך. ובמוצאי שבת כשמברך על הבשמים אוחז הדס בימינו, ולכשיבדיל אוחז את הכוס בימינו, וטחו בראש השמש, כדי שלא יצא בידיו מבוסמות לשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם כדמפרש ואזיל. זיעא מעברא ליה, הריח. משום חשד, זונה. דלא קבע ליה עידנא, ללמוד בבית רבו. קידושא דבי שמשי, הקידוש של ליל שבת כששותיהו. מלא כל הארץ כבודו, והיאך ילך בקומה זקופה לפניו.
<h2>דף מד.</h2>
פיס'. מליח, דבר מלוח, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפילה. באוכלי פירות גינוסר, שמתוך מתיקותן אוכלין טרית וכיוצא בו. פיס'. שלש ברכות, ברכת המזון, ולאחר שניתקנה ברכת הטוב והמטיב הם ד' ברכות. אחת מעין ג', על העץ ועל פרי העץ. שלק, כרוב שלוק. לצמאו, לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא שאינו מברך כלל. כל שהוא מז' המינין, חיטה ושעורה עבדינהו כעין דייסא ומעשה קדירה. וה' מינין אחרים תאינים וענבים רימונים זיתים ותמרים. מיחתם מאי חתים, יש מפרשי' אכולהו קאי בין אפרי העץ בין אה' המינין דהיינו חיטין ושעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון אי עבדינהו בקדירה, בין אחמרא בכולהו חתים על הארץ ועל הפירות. ואינו נראה לי אלא אפירות קאי לחוד, ואמעשה קדירה על הארץ ועל המחיה, ואיין על הארץ ועל פרי הגפן, וכן עמא דבר. כתב רבי' חננאל שאם אכל מעשה קדירה ופירות של ז' המינין ושתה יין מחתם על הארץ ועל המחיה ועל הגפן ועל הפירות. וגם זה אינו נראה לי אלא לברך לכל אחד בפני עצמו וכן נוהגין עכשיו. הא לן והא להו, רב חסדא דמבבל מברך על הארץ ועל הפירות, ר' יוחנן דמארץ ישראל מברך על הארץ ועל פירותיה.
<h2>דף מה.</h2>
פוק חזי מאי עמא דבר, תחילה מברכין שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות. שיש בהן טעם יין משהו, כגון שלא היה אחד מד' חלקים, אבל רמא תלתא ואתא ארבעה דברי הכל מברך בורא פרי הגפן.
חייבין לזמן, ולברך נברך, וכגון שהוקבעו לזימון תחילה, ואם לא הוקבעו מתחילה הרשות בידן ליחלק, כמו שפירשתי בפירקין דלעיל. דמאי, פירות שלקחן מעם הארץ, אכל אחד מהן מצטרף לזימון עם אותן שאכלו מעושר וודאי. מיכן יש להוכיח אם אכל אחד מהן פת של גוים דאיסורא דרבנן משום חתנות, כדאית' בפ"ק דשבת ובע"ז, שיכול לזמן עם אותן שאכלו פת ישראל, שגם זה מדרבנן הוא לעשר הלוקח פירות מעם הארץ, וכי היכי דאמרי' הכא טעמ' משום דאי בעי מפקר נכסיה חזי ליה, הכא נמי גבי פת של גוים אי ליכא פלטר ישראל אכיל פת של גוים וחזי ליה. מעשר ראשון שניטלה תרומתו, כגון שבן לוי הקדימו בשבלים, ליקח מעשר ראשון והפריש ממנו תרומת מעשר מן המעשר, ועדיין ישר' לא הפריש ממנו תרומה גדולה, שלא נתחייב עד שייעשה דגן שנ' ראשית דגנך, ובן לוי עשאו כרי והפריש ממנו תרומת מעשר, ואינו חייב בתרומה גדולה דתרומת מעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר. ומעשר שיני, שלו, והקדש שהקדיש הוא ופדאן חייב להוסיף חומש, שנפדו שנתן את הקרן ולא נתן את החומש עדיין ואין החומש מעכב, ויכול לאוכלו ואחרי כן יתן את החומש. טבל, שזרע בעציץ שאינו נקוב מדרבנן חייב לעשר, אע"ג דמדרבנן הוא אינו מצטרף לזימון, דילמא אתי למיכל טבל גמור מדאורייתא. מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, היינו תרומה גדולה, וכגון שבן לוי הקדימו בכרי שכבר נעשה דגן ברשות ישראל, ואין הלוי יכול לפוטרו מתרומה גדולה, אע"פ שתרם הוא תרומת מעשר אסור והוא טבל גמור, וצריך להפריש אחד מנ' לתרומה גדולה ועוד יפריש תרומת מעשר.
<h2>דף מה:</h2>
שנים שאכלו מצוה ליחלק, בין בברכת המוציא בין בברכת המזון. קורין לו ומזמנין עליו, אע"פ שאינו בא אצלן ועונה במקום שהוא ברוך שאכלנו משלו, אבל בעשרה דצריך לומ' נברך אלהינו עד דניתי גבייהו. אחד מפסיק אכילתו לשנים עד שמברכין ברכת המזון ואחר כך יגמור סעודתו, ואין שנים מפסיקין לאחד אלא ימתין אותו אחד עד שיגמרו סעודתן ויזמנו יחד. דאיכא גדול ביניהן בחכמה, אבל אנו שווין. ידי ברכה יצאתם, ידי ברכת המזון. ידי זימון, ברכת זימון. וכי תימרו ניהדר ונזמן לומר נברך אלהינו, אין זימון למפרע, במה שיצאתם ידי חובתכם מברכת המזון למפרע. בא ומצאן, בא אחד ביניהן אחר שאכלו. דקאמ' נברך, כלומר אם המברך התחיל לברך נברך, אותו שבא עונה אחריו ברוך הוא ומבורך, אי אמרי ברוך שאכלנו הוא עונה אמן.
דעני אמן בבונה ירושלם, הרי זה משובח לפי שהוא סוף ברכת המזון, דהטוב והמטיב אחרי כן תיקנוה. וכן בסוף ק"ש בגאל ישראל שחרית ובשומר עמו ישראל לעד ערבית דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, וכן בברכת ישתבח שהוא סוף ברכת הזמירות. [ירושלמי פ"ה ה"ד] הפורס על שמע, עשרה שבאו בכנסת ומצאו ציבור מתפללין מייחדין להם מקום מצד אחר ועומד אחד ואומ' קדיש וברכו עד יוצר המאורות לפי שאין היחיד אומר קדיש, ואחרי כן כל אחד ואחד גומר תפילתו והולך לו, ואינן חוששין בקדושה שבתוך י"ח ברכות דכבר יצאו ידי חובתן בקדושה הראשונה, וקדושא דסידרא אע"ג דמזכיר שם קדוש וברוך יחיד קורא אותו דהוי כקורא פסוקין, ותקנה דרבנן היא מפני השמד שלא היו יכולין לומר קדושה בעשרה, ואע"פ שנתבטלה הגזירה דהואיל וניתקנה ניתקנה. והעובר לפני התיבה, להתפלל אינו עונה אמן בתוך ברכותיו, והנושא את כפיו אינו עונה אמן אחר שסיים הברכה כמו שעונין הציבור.
<h2>דף מו.</h2>
בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ויתן פרוסה גדולה לאורחין. עד היכן ברכת הזימון, לומר שאם אכלו ג' כאחת והוצרך אחד מהן לצאת, אי נמי מאי דאמ' לעיל שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו. מאן דאמ' שנים ושלשה סבר עד הזן ברכת (המזון) [הזימון], כשהן שנים שאוכלין או אחד הן ב' ברכות נודה ורחם, ואם הן ג' מוסיפין נברך עד הזן דחדא ברכה חשיבה, ומאן דאמ' שלשה וארבעה סבר עד נברך ברכת (המזון) [הזימון], נמצא אם הן שנים הן ג' ברכות הזן ונודה ורחם, ואם הן ג' הן ד' ברכות נברך הזן נודה ורחם, והטוב והמטיב לא חשיב דלאו דאורייתא, ולפי מה שפירשנו מיפרשא לפירוש מאן דאמ' בברכות, ואין תימר זו ברכה ראשונה, לרב נחמן מקשי דאמ' עד נברך ברכה ראשונה של זימון ניתני ארבעה נברך והזן ונודה ורחם, תירץ רב נחמן אשכח תנא דתני ארבעה ונברך אחת מהן, וכולה הא שמעתא איני צריך לפרשה כי הגאון פירשה שפיר, ומאי טעמ' פירשה בגברי דקשייא ליה לישנא דמתנייתא דתני שלשה וארבעה לשון זכר, ואי בברכות שתים ושלש מיבעי ליה.
<h2>דף מו:</h2>
להיכן הוא חוזר, רש"י מפרש מי שהוקבע לזימון ואמרינן לעיל אליבא דרב ששת ברכת הזימון עד הזן והוצרך לפסוק אכילתו עד שגמר המברך ברכת הזן, לאחר שגומר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך, חוזר לראש לתחילת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחילה נקבע לשלשה, במקום שפסק לברכת הארץ כשאר יחיד, ואינו נראה זה הפירוש דבברכות אמרינן פוק חזי מאי עמא דבר ולא נהגו היחידים להתחיל נודה, ופירוש רבי' יצחק נראה, מיהו נראה לי דנברך וברוך כולא חדא ברכה היא, ומאן דאמר חוזר לראש לברוך שאכלנו, ומאן דאמ' למקום שפסק מתחיל הזן את העולם כולו, ומיפרשא אליבא דרב נחמן כולה שמעתתא. תוס' נ"ל שגם הרב הפוסק סבר כן שכתב למקום שפסק שאמר ברוך שאכלנו משלו דהיינו שמתחיל ממקום שפסק שאמר אז ברוך שאכלנו משלו ועתה מתחיל הזן את העולם. דיין האמת לא, והתנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, המלך החי הטוב, שמעתי שאין אומרים החי אלא בבית האבל, כלומ' על שהיו חיין עומדין בבית האבל שהיה שם מת הוצרך לומ' שהקב"ה חי וקיים, ונר' לי שבכל שעה יש לומ' החי שהטוב והמטיב כנגד הרוגי ביתר תיקנוה.
אין מכבדין בדרכים, אם הולכין כל אחד ואחד אחר עסקיו אע"פ שפגע גדול ממנו אינו צריך לכבדו שיהא קודם לו. ולא בגשרים אפי' אם נכנסין שם דרך פתח, שאם יקדימנו שמא הנסר שהוא הגשר רעוע ויפול למים ואין זה כבוד. ולא בידים מסואבות, נטילת ידים אחרונים שיקדים ליטול ידיו. אלא בפתח הראוי למזוזה, קאי ארישא דאין מכבדים בדרכים, אפי' הכי כשנכנסין בפתח הראוי למזוזה צריך לומ' היה אתה קודם ממני.
<h2>דף מז.</h2>
בקערה, שאוכלין יחד אם אחד מהן אוכל או מתעסק לדבר אחר, אבל אם הם ג' אין דרך ארץ שימתינו שנים האחד. מהיכא דבשיל שפיר, שנאפת יפה, והכי אמרי' בפרק חלק כששאל מנשה לההוא מדרבנן. עסיק ליה לבריה להשיאו בת ר' דניאל. יותר מדאי, שמאריך באמן לאומרו בנחת. חטופה, שקורא אמן בחטף ולא בפתח, פ"א קודם שגמר המברך הברכה עונה אמן. קטופה שאומ' אמי. יתומה, שלא שמע הברכה אלא שמע שעונין אמן, ודווק' בברכה שמחוייב בה, אבל בברכה שאינו מחוייב בה אינו חושש אם לא שמע הברכה, ומה דאמרי' בסוכה כשהיו באלכסנדריא הלה מניף בסודרין והן עונין אמן אע"פ שלא היו שומעין הברכה, מוקי לה רבינו ניסים בברכות שאינו מחוייב בה, והביא ראייה מהאי ירושלמי שהביא רבי' הפוסק הכא. לא יזרוק ברכה מפיו, כדבר שהוא משאוי עליו. כל המאריך, ולא יותר מדאי. מסרהב, ממהר. ארדייא, כמהין. לאבא, רב, כך היה שמו.
<h2>דף מז:</h2>
[עי' רי"ף] משניאיי, גורם שיאמרו בני אדם שתלמיד חכם אינו ראוי וחשוב לפתוח ראשון בספר, מיהו אם הכהן אומ' למי שגדול ממנו קרא אתה תחילה רשאי, ודווק' בחול אבל בשבתות וימי' טובי' שכל הציבור יחד אינו רשאי לומ'. מפני דרכי שלום דאתו לאינצויי לומ' למה אינו מקדים אותי לקרות תחילה גם כן, אבל אם היה גדול בדורו מותר להקדים אפילו בשבתות וימים טובים דליכא למיחש לאינצויי, והכי מוכח בגיטין בהניזקין. ולברך ראשון בסעודה בין המוציא היכא שאין בעל הבית בוצע, בין בברכת המזון. ואם היה תלמיד חכם גדול מכהן יברך תלמיד חכם תחילה, ודווק' בסעודה, ואם היו שוין הכהן קודם, והכי מוכח במגילה. וליטול חלק ראשון, אם חלק שום דבר עם חבירו הוא קודם ליקח מה שבורר. אע"ג דפרח, שהביא שתי שערות אין מזמנין עמו דשומא נינהו, דקודם הזמן דברי הכל שומא נינהו. קטן היודע למי מברכין אפי' בן ט' או בן י' מזמנין עליו, מה שפסק רבינו יצחק נראה לי ביותר, שבקטן תמצא חינוכין הרבה ואין כל החינוכין שוין, לעינין סוכה אמרי' כבן ה' ובן ו' נקרא קטן שאינו צריך לאמו, ובסוף לולב הגזול אמרי' קטן היודע לנענע חייב בלולב, וכן היודע להתעטף חייב בציצית, וכן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין וכן היודע לדבר אביו מלמדו תורה, וכן לעניין חינוך תענית יום הכיפורים, גם זה נמי חינוכו מיד שיודע למי מברכין מזמנין עליו שכן מצרפין אותו לעשרה לברך נברך אלהינו, והא דתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליו, ומפרש ר' יהושע בן לוי אע"פ שאמרו קטנים אין מזמנין עליהן אבל עושין אותו סניף לעשרה, רש"י מפרש אבל לשלשה לא, ולי נראה לפרש נשים ועבדים אין מזמנין עליו משום דלאו בני חייובא דזימון נינהו, אע"ג דאיתנהו בברכת המזון, אי נמי נשים ועבדים אהדדי משום פריצותא, וקטנים נמי עם עבדים משום משכב זכור, אי נמי קטנים שלא הגיעו לחינוך לידע למי מברכין, אבל יודע למי מברכין מזמנין עליו, וה"ר ישעיה מפרש השתא לעשרה מצטרף דצריך להזכיר השם כל שכן לשלשה, ומפרש מתניתין דתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין להיות קטנים רובא, ואינו נראה לי דהא רב אסי אמ' קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו ואוקמה בעשרה לעשותו סניפין אבל לשלשה לא, אלמא חמיר צירוף שלשה מצירוף עשרה, וכן העבד לשלשה אינו מצטרף לעשרה מצטרף.
<h2>דף מח.</h2>
אבל להוציא רבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן, בעל הלכות גדולות מפרש, והוא שאכלו האחרים שיעורא דרבנן, אבל אי אכלו שיעורא דאוריתא לא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא, אבל רש"י מפרש אע"ג דמיחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינא ביה, ומביא ראייה ממעשה דשמעון בן שטח.
<h2>דף מח:</h2>
מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, פרש"י אינו צריך להתחיל ולסיים של שבת, אלא מתחיל ומסיים בנחמה, בניין ירושלם קרי ליה נחמה כל היכי דמתחיל בין רחם ובין נחמינו, אבל רבינו יצחק מפרש חובה לפתוח בנחמה ולסיים בנחמה שבזכות שבת ינחמינו בבניין ירושלים. צריך שיזכיר בה ברית שבזכות ברית מילה ניתנה לו לאברהם הארץ דכת' בפרשת מילה (דכת' התם) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך. וצריך שיזכיר בה תורה, שבזכותה ירשו את הארץ, שנ' למען תחיון ובאתם וירשתם את הארץ. שהמילה ניתנה בי"ג בריתות, כשנאמרה לאברהם בפרשת מילה הם כתובים, והתורה ניתנה בג' בריתות, בג' מקומות בסיני באהל מועד ובערבות מואב בהר גריזים ובהר עיבל, ובכל אחת כרת ברית כדתניא בסוטה ארור בכלל וארור בפרט וכן בסיני וכן באהל מעוד שנ' אלה דברי הברית אשר צוה י"י את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר [כרת] אתם בחורב, וכת' ושמרתם את דברי הברית.
<h2>דף מט.</h2>
הודאה תחילה וסוף, נודה לך ועל כולם אנו מודים. אין חותמין בשתים, שעושה מצות חבילות חבילות, ונראה עליו כמשאוי. חוץ מזו, מקדש השבת וישראל וראשי חדשים, וכן מקדש השבת וישראל והזמנים, ומאי שנא הנך דלא חתמי' בתרתי משום מקום דכל חדא וחדא באנפי נפשיה היא ולא תליא הא בהא, אבל מקדש השבת ויש' וראשי חדשים הא בהא תליא, קדושת השבת תליא בקדושת ישראל שיש' שומרין אותה ולפיכך נתקדשו להקב"ה. צריכה מלכות, לומר מלך העולם. דהויא ברכה הסמוכה לחברתה, לברכת הזן. צריכה ב' מלכיות בהטוב והמטיב ולנודה לך ולרחם לבר מדידה. תוס', לבר מדידה כגון מלך העולם המלך הטוב והמטיב וכגון אבינו מלכנו מחסינו אדירנו וכול'. ולא הזכיר של שבת, רצה והחליצנו. אבל לבתר דפתח בהטוב והמטיב חוזר לראש, דכבר גמר ברכת המזון לגמרי דהטוב והמטיב לאו דאוריתא. דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, סעודה חשובה ברכה, אבל לא שיתענה שאסור להתענות בראש חדש, ויאכל מיני מגדים ויפטר.
<h2>דף מט:</h2>
פיס'. כיצד מזמנין, ברכת הזימון. בשלשה והוא אומ' ברכו, דהא בלאו איהו איכא זימון. אחד עשרה ואחד רבוא, אין מזכירין אלא שם אחד, והא דאמ' באלף אומ' כך, בריבוא אומ' כך, אסיקנא כר' יוסי הגלילי ולית הלכתא כוותיה. מטובו חיינו, משמע מקצת טובו ונראה ככופר בטובתו של הק'. מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מעוטין אומ' ברכו את י"י, ואינו מזכיר אלא שם אחד.
<h2>דף נ.</h2>
פיס'. אינן רשיין ליחלק, שכבר נתחייבו בזימון ואי איפשר ליפרד האחד ויברך לעצמו. אע"ג דנשארו ג' שמברכין ברכת הזימון. עשרה אינן נחלקין. שצריכין להזכיר השם. שלשה שישבו לאוכל, כגון שקבעו מקום ניזיל ניכון נהמא בדוכתא פלוניתא. מג' חבורות של ג' ג' בני אדם וכבר נתחייבו בזימון. דלא קדימו ואזמינו עליהו, תוס', שהפורשין הללו הוצרכו לצאת בשוק קודם שגמרו סעודתן החבורות ונשאר בכל חבורה כדי זימון וכגון שהיו ארבעה בכל חבורה. אבל קדמו ואזמינו עלייהו, כגון שגמרו החבורות סעודתן ונצטרפו אילו עמהן לזימון, כדאמ' לעיל קורין לו ומזמנין עליו ובירכו החבורות, אע"פ שלא היו שם עד שהשלימו ברכת המזון אלא עד שבירכו נברך, פרח זימון מינייהו שכבר יצאו חובתן מברכת זימון, אלא יברכו כל אחד כשאר יחידין. פיס'. הרי אילו מצטרפין לזימון, ואחד מב' חבורות יברך ויוצאין כולן ידי חובתן. אם היה שמש ביניהן, שהיה משמש ב' חבורות מצרפן לברך יחד.
<h2>דף נ:</h2>
פיס'. מברכין בורא פרי העץ, לפי שיינן חזק ואינו ראוי לשתות בלא מים, הילכך אכתי לא אישתני לעילויא והרי הן כענבים ובורא פרי העץ מברך. ונוטלין מהן לידים דלא חשיב וכמי פירות בעלמא הן. בעינן מצוה מן המובחר, ומובחר הוא המזוג, ודווקא ביינות שלהן שחזק הרבה אבל ביינות שלנו אין לחוש. אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין עליו כוס מלא, וכולהו חד טעמא שמא תימאס הפת. ממשיכין יין בצינור, לסימן טוב, ואין כאן משום ביזיון והפסד לפי שמקבלין אותו בראש פי הצינור בכלי. בימות החמה שאין טיט. אבל חתיכות וגלוסקאות אף בימות החמה נמאסין. בולען, בלא ברכה. משקין, בולען לפי שאי איפשר לסלקן באחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטן מפני שמפסידן. ימלא פי תהילתך, שיאמר הברכה במילוי פה.
<h2>דף נא.</h2>
חי, יש מפר' שמיד הביאו מן החבית, ויש מפרשין חי שלא יהא מזוג. חי עד ברכת הארץ, ומשמתחיל ברכת הארץ מוזגו במים, דאמרי' לעיל מודין חכמים בכוס של ברכה שצריך ליתן בו מים. ים הוא מערב ונקרא אחור על שם העולם הבא הוא בסוף. מעטרהו בתלמידין, שיושבין לפניו. בנטלי, כל אחד ואחד הכוס בידו. מיעטף ויתיב, ומברך בכוונה שלא יהא לבו פונה לכאן ולכאן. ומגביהו מן הקרקע, לפי שהיו מסובין בקרקע, אבל עכשיו שאין אנו נוהגין כן מגביהו מן השלחן טפח.
<h2>דף נא:</h2>
אין מסיחין על כוס של ברכה, לאחר שלקח הכוס לברך אינו מדבר דברים בטילים כלל אלא מעיניין ברכה. כוס שיני, תוס', שהוא של זוגות והעומד משולחנו ושתה זוגות ניזוק על ידי שידים. כפלים, זוגות. הכון לקראת אלהיך, בדברים נאים ונכונים ולא בדברים של פורענות. ואם תאמר הא אמרינן בפסחים כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה, הני מילי גבי ד' כוסות של פסח דכולהו מצוה באנפי נפשיה היא, אבל מצטרף עם כוס ששתה בתוך המזון דלאו למצוה הוא. דלא ניסח דעתיה מיניה מן הכוס ויהא לבו לברכה. מיסב ואוכל יושב ומברך, אע"פ שאכילתו בהסיבה דרך חשיבות בברכה צריך לישב, שאם מיסב ומברך נראה כגאוה.
בסעודה, בהילכות סעודה. מברך על היום, הקידוש, ואחר כך מברך בורא פרי הגפן. שהיום גורם על היין שיבוא, קדושת שבת גורמת להביא היין. ועוד דבר אחר שכבר קידש היום ועדיין יין לא בא, וכשם שקדם לכניסה כך קדם לברכה. שהיין גורם לקדושה שתיאמר, שאם לא בא יין אין מקדשין, והמקדש על הפת גם הוא במקום יין, ועוד דברכת היין תדירה. נוטלין לידים ואחר כך מוזגין את הכוס, לקידוש היום, דלית להו תכף לנטילת ידים סעודה. מוזגין ושותין ואחר כך נוטלין דתכף לנטילת ידים סעודה בעינן שמא יסיח דעתו ויגע בדבר מאוס, אבל אם לא היו ידיו נקיות יטול ידיו ויקדש, ואם נזהר שלא ליגע בדבר מאוס אינו צריך ליטול ידיו פעם שנייה, דאמרי' בחולין בפרק כל הבשר אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום לסמוך על אותה נטילה ויזהר שלא יגע בדבר מאוס. מקנח ידיו במפה ומניחה על השולחן, טעמייהו מפרש בגמר' משום טומאה וטהרה, מקנח ידיו במפה מנטילת מים ראשונים ומניחה על השולחן ומקנח בה תמיד מזוהם התבשיל, ובית הלל אומ' על הכר או על הכסת יניחנה ואחר כן יקנח בה ידיו תמיד. מכבדין את הבית, מקום שאכלו מכבדין משיורי אוכלין, שמא ינתזו מים אחרונים שהן מאוסין ונמאסין האוכלין. משום פירורין, שהן תחת השולחן, וסבירא ליה לבית הלל אסור להשתמש בשמש עם הארץ, והואיל שהוא שמש תלמיד חכם יודע שאסור להשתמש בפירורין שיש בהן כזית ויסלקם. נר ומזון, מי שאין לו אלא כוס אחד יאכל תחילה ואחר כך מבדיל על הנר תחילה, ואחר כך יברך ברכת המזון. ובת טוות, והלך לישון כשהוא מתענה, שלא אכל עד שהיה לו יין להבדיל. על ברכת המזון שבתחילה, ש"מ דבברכת המזון עסקינן. אם אמ' יניחנו לאותו הכוס לאחר המזון ומשלשלן כולן עליו. נר ומזון בשמים והבדלה, תוס,' ואע"ג דאמרי' בערבי פסחים דאסור לו לאדם שיאכל קודם שיבדיל, מאחר שברכת המזון טעונה כוס והוא אין לו אלא כוס אחד, התירו לו לוכל ולגמור סעודתו ואחרי כן ישלשלם כולן אחריו. מה נפשך, כלומ' היאך יעשה בירך על היין המזון קודם, אם תאמר שבירך על היין קיימ' לן דברכת המזון קדים. בירך על המזון הנר קודם, אם יברך על ברכת המזון הנר דין שיקדים. הילכך אין מבדילין על הפת כלל מיהא דאמימר, ודבר זה פירשנו בפסחים בפרק בתרא, הרבה מאורות יש באור, ירוקה אדומה.
<h2>דף נב:</h2>
פיס'. על הנר של גוים, מפרש לקמן מפני שלא שבת. ועל הבשמים, מפני שסתם מסיבת גוים לע"ז. ולא על הנר ועל הבשמים של מתים, שהנר אינו עשוי להאיר אלא לכבוד שאפילו ביום מוציאין לפניו. בשמים של מתים אינו עשוי להריח אלא להעביר ריח רע של מת. שיאותו לאורו, שייהנו. של חיה ושל חולה, ברשות עביד ולא מיקריא מלאכת עבירה.
<h2>דף נג.</h2>
מפני ביטול בית המדרש, שצריך להשתיק התלמידין ומתבטלין, אבל אם זה מברך לעצמו וזה מברך לעצמו אין מתבטלין. עוממות, קרוב להיות כבוייות, אין מברכין עליהן דלאו להריח עבידי. אם רוב גוים אינו מברך, דסתם מסיבתן לע"ז. במוצאי שבת מברכין על האור היוצא מן העצים ומן האבנים, דבמוצאי שבת איברי, כדאמרי' בפסחים בפרק מקום שנהגו.
גוי ראשון ועמוד ראשון, אסור לפי שלא שבת, אבל מגוי שיני היה מותרת מן הדין, וכן בעמוד שיני לפי שעל התוספת מברך ותוספת דהיתירא הוא, וגזרו גוי שיני משום גוי ראשון, וכן עמוד שיני משום עמוד ראשון. לכתחילה, אין מברכין דלאו להאיר עביד [אלא] לשרוף, לבסוף מברכין דלהאיר עבידא. וכן בתנור לבסוף מברכין דלהאיר עביד לראות אם הפת הוא אפוי. תוס', אדם חשוב, להאיר משום כבודו מברכין, ואי ליכא אדם חשוב משום כבוד הבית נעשה ולא להאיר. כל שמוציאין לפניו ביום וכול', כל שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום אם הוציאוהו בלילה במוצאי שבת אין מברכין על אותו נר דלכבוד עבידא ולא להאיר, וכל מת שאינו חשוב להוציא לפניו נר ביום בלילה מברכים עליו דלהאיר עבידא. בשמים של בית הכסא שמוליך אדם איסטניס להעביר ממנו ריח רע. ושמן העשוי להעביר את הזוהמא אם היו ידיו מלוכלכות וסכן בשמן להעביר את הזוהמא שכיון שלא הביא להריח אלא להעביר הזוהמא אין מברכין עליו. מפני שעיסיקיהן לגמר כלים ולא לריח נעשה.
<h2>דף נג:</h2>
בין איסר לפונדיון, שמטבעותיהן שווין, וצריך להיות בקרוב שייהנה ממש. מלוזמא, שם מטבע. אין מחזרין על האור, להביא אור לפניו על כל פנים כדי לברך עליו, אלא אם בא לפניו יברך ואם לאו לא יחזר עליו.
פיס'. ולא בירך ברכת המזון, והלך במקום אחר ונזכר שלא בירך, יחזור למקומו שאכל ויברך שטעון ברכה במקומו. בא להם יין אחר המזון, לפני ברכת המזון ובתוך המזון לא בא להן, מפרש בגמ' בסוף פרקין דסבירא להו לבית שמי דאין ברכת המזון טעונה כוס, ובית הלל סברי טעונה כוס. יברך במקום שנזכר הואיל ושכח. חד עבד בשוגג, ואפי' הכי חזר למקומו ונעשה לו נס ואשכח ארנקא, כיס מלא מעות, וחד עביד במזיד, דסבור הוא שבית הלל התירו אפילו במזיד, ובית הלל לא התירו אלא שוגג.
פיס'. עונין אמן אחר ישראל המברך אע"פ שלא שמע אלא סוף הברכה. ולא אחר כותי, שמא בירך לשום הר גריזים שמצאו שם יונה ועבדוה לשם ע"ז. כל זמן שהוא צמא מחמת אכילתו באכילה מרובה כל זמן שהוא צמא מחמת אכילתו, באכילה מועטת כדי הילוך ד' מילין, ורש"י פירש איפכא. היכא דקא גמרי להו, כשלומדין ברכות מפי רבן. בעידן מיפטריהו, כשאומ' הפטרה ומברך בתורה ובנביא עונין אחריו אמן (קדיש אחר הדרשא שנפטרין העם ללכת דלאו חובה היא כולי האי אמן) ורבינו חננאל פירש בעידן מיפטריהו כשאומ' קדיש אחר הדרשא שנפטרין העם ללכת דלאו חובה היא כולי האי, ולפי הא פירושא יכול הקטן לומר קדיש אחר במה מדליקין ופיטום הקטורת שאומ' בשבת שאינו חובה וכעין דרשה היא.
והתקדשתם אילו מים ראשונים, אסמכתא בעלמא היא, דטעמ' משום סרך תרומה כדמפ' לקמן. שמן הטוב לסוך על גבי ידיו שלא יהיו מזוהמות. וידים מזוהמות (מזו) פסולות לברכה. כתב רב אחאי בעל השאילתות ידים מזוהמות פסולות לברכה כגון דאכל בשר חיה ועוף שאינן קריבין למזבח ודגים, אבל אכל בשר בהמה אין ידיו פסולות לברכה, ואינן פסולין לברכה אלא אותו שמזומן לברך ברכת המזון, אבל האחרים לא פסילי, אבל נוטלין ידיהן משום מלח סדומית. מים ראשונים מצוה מדרבנן משום סרך תרומה כדמפרש לקמן. חובה משום מלח סדומית. ראשונים ואחרונים חובה, והיאך אמרת ראשונים מצוה, מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה, משום דקא בעי למתני אמצעים רשות תנא ראשונים חובה. דלגבי רשות חובה קרי להו, כך ראוי לקרות. קנסא, שברי עצים. למאן דאמ' אין ניטלין על גבי קרקע דווקא בקרקע אסור, אבל בעצים מותר, ולמאן דאמ' אין ניטלין אלא בכלי לאו כלים נינהו. וטעמ' מאי אין ניטלין על גבי קרקע משום דרוח רעה שורה עליהו. מפעפעין את הידים, מרככין את הידים ומבליעין בהם זוהם מן התבשיל, ואין מעבירין את הזוהמא. שהיד סולדת בהן, חמין שכריסו של תינוק נכוית ממנו. אבל בין תבשיל לגבינה, בין תבשיל בשר לגבינה חייב, ולאו דווקא שאכל בשר תחילה דאסור לוכל גבינה באותה סעודה לאחר שאכל בשר כדמפר' בחולין, ואיידי דנקט רישא בין תבשיל לתבשיל נקט בין תבשיל לגבינה, אלא בין גבינה לתבשיל הוא. שאדם אוכל אחר סעודתו מלח, כדאמ' מר אחר כל אכילתך אכול מלח, וכיון שנגע במלח כי הדר יהיב ידיה אעיניה מסמי להו לפיכך צריך לנוטלן. כי קורטא בכורא, אינה מצויה אלא מעט, קורט בכור מלח יש מעט מאותו מלח סדומית כמין קורט קטן. ואי כייל מלחא, מדד מלח וימודו בעומר תרגומו וכלו בעומרא. חמי האור חזקי' אמר אין נוטלין מהן לידים, וכגון שהן חמין ביותר שאין ראויין לשתותן, ואם הם חמין הראויין לשתותן הא אמרי' לעיל מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונין, ואם כן דחזקיה פסיל בהכי הוה ליה לאקשויי לחזקיה מיהא ברייתא. חמי טיברייא, אין ראויין לשתותן. כל גופו טובל בהן, שהן מים חיים ואינן שאובין. במקומן וודאי שרי, הואיל וראויין לטבילה. במנא אסור, דלא הוה להו שעת הכושר, ולא דמו לחמי האור דהוו להו שעת הכושר לשתותן קודם שנתחממו. בת בירתא, גומא סמוך לחמי טיברייא והן נמשכין משם לגומא. אלא משום סרך תרומה, שיאמרו לחולין בעו נטילת ידים לתרומה לא כל שכן, ובין כך נזהר ליטול ידיו לתרומה, דרבנן גזרו על הידים שפוסלין בתרומה אם לא נטלן כדאית' בשבת פ"ק. כל שטיבולו במשקין, אם היה מטבל ירקות ביין או בחומץ אע"ג דאין נטילת ידים לפירות, אם טיבלן במשקין צריך נטילה, שהמשקין מטמאין ידיו ונעשו תחילה, כדאמרי' כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה. הנוטל ידיו, לפירות של חולין, אבל פירות של תרומה בעו נטילת ידים, כדאמרי' בחגיגה פרק ב'. אין זימון לפירות, מדלא יהבו לי והיינו מזמנין. מצוה ליחלק, מדבריך כל חד וחד. במקדש, בקידוש ידים ורגלים. עד לפרק שהוא בין היד לזרוע. לתרומה עד לפרק, שבאמצע היד. לחולין לפרק שיני של אצבע. ואסיק' בין לחולין בין לתרומה לחומרא בפרק של אמצע היד.
ומתנה עליהן כל היום, להיות סומך באותה נטילה באכילתו, והוא שלא הסיח דעתו מהן שלא יגעו בדבר מאוס. אריתא דדלאי, מושכין מים בצינורות להשקות כל אחד ואחד שדהו, ואם נטל ידיו בפי הצינור פסולה דלא אתו מכח גברא. תוס' אריתא גת שמכילה מים הרבה וממלאין אותה מן הבור, ופוקק הנקב שלה כדי שתתמלא, וכשרוצה להשקות גנתו מסיר הפקק והמים מקלחין לכל הגנה, ואין נוטלין מהם לידים דלא אתו מכח גברא. ואי מקרב לגבי דוולא, כשהדוולא שופך וזה נתן ידיו סמוך למקום השפיכה שבאין מכח האדם שפיר דמי. בספר התרומה מקשה אהא דלעיניין קידוש ידים ורגלים במקדש שלא היו באין מכח גברא והיו מקדשין, כדתנן ביומא בן קטין עשה י"ב דד לכיור והיו מציקין מים על ידיו מן הדדין מאיליהן ולא מכח אדם, ועוד תנן במסכת ידים מניח אדם חבית בין ביריכיו ונוטל ומניח חבית על צידה ונוטל, והקוף נוטל ונותן לידים ור' יוסי פוסל בשני אילו, ומתרך לעיניין קידוש בהוצאת הברזא מן הדד של כיור היה פי הדד רחב והיו בו מים שיעור קידוש ובא מכח גברא כשיוצא הברזא. אי נמי סבירא לן הא דתנן במסכת יומא לעניין קידוש דלא כר' יוסי והל' כר' יוסי דפסיל הואיל ורבה סבר כוותיה. תנן במסכת ידים הכל כשירין ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן. בספר התרומה מותר ליטול ידיו מאשתו נידה. ואי בזע דווקא בכונס משקין, שנסדק הדלי שאם היה מניחו במים היו המים נכנסין לאו כלי הוא. ורב אחאי בעל השאילתות מדמי מי הנטילה שצריך כלי לקידוש המים שהיה מן הכיור, אי נמי סמכי אכלי של מי חטאת. קפדיתו אמנא שיהא הכלי שלם. אחזותא, שלא יהו עכורין שיהיו ראויין לשתות הבהמה. אשיעורא, שיהו רביעית. דאתו משירי טהרה, שכבר היו רביעית ונטל מהן חבירו אע"ג דכשנטל הוא אין כאן רביעית, אבל אם לא היו רביעית תחילה פסולין. נטלא, כלי. מגופת חבית שתיקנה, ועשה בה בית קיבול. חמת וכפישה, מיני נודות הן וראויין לקבל מים. שק וקופה אע"פ שתיקנן ומחזיקין מים אין דרכן בכך ולאו כלי חשובין. מהו לוכל במפה, בלא נטילת ידים, אלא כורך ידיו במפה ואוכל. אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים, דילמא שרי ידיה בפומיה ליטול צרור מפיו. מברך על כל כוס וכוס, דנמלך הוא וסבור שלא יתנו לו עוד, אבל אינו מברך על כל פרוסה שיתנו לו כרצונו ולא יסיח דעתו מלוכל יותר. איכא אדם חשוב בסעודה אין צריך לברך דודאי יתנו לו. שמא יארע דבר קלקלה, דילמא לא ניחא ליה לבעל הבית שיתנו הכוס לשמש. תוס', ויכעוס כשהוא שותה והיין חונקו, ובלאו כעס נמי מתוך חשש שמא יכלה לחם לאורחין ומציץ במה שזה נותן והכוס נשפך מידו, ואפי' הכוס בידי השמש שמא ישפכנו. שיגביה ידיו למעלה, שלא יצאו מים של נטילה חוץ לפרק המחוייב ליטול ויחזרו ויטמאו את הידים, דתנן במסכת ידים נטל את הראשונים שבנטילה ראשונה עד הפרק ואת השניים שבנטילה שנייה חוץ לפרק וחזרו עד לפרק טהורה. שהרי טיהרו שניים את הראשונים, ומים השניים שעברו הפרק אינן טמאין אפי' נטילה הראשונה, נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד מן הפרק כלפי חוץ טמאה לפי שמים ראשונים טמאין כשנוגעין בידיו, וכשיטול מים שניים מטהרין אותן, ודווקא עד לפרק המחוייב ליטול, אבל חוץ לפרק אין המים שניים מטהרין את הראשונים שבאו עד הפרק ועברו ואם חזרו ליד טמאה אותן המים הראשונים שעברו הפרק חזרו למטה מן הפרק טמאין. כאילו אוכל לחם טמא, לפי שהוא מאוס קראו טמא, לחמם טמא בגימ' בלא ניגוב ידים. והפליג, הסיח דעתו, נוטל שתי ידיו, שמא נגע בדבר מאוס. אלא מבפנים, שידעו המסובין שנטל ידיו, דאנינא דעתיה, ולא היה אוכל אלא אם כן נטל ידיו.
<h2>דף נד.</h2>
הרואה מקום כול', כגון הנך דקתני לקמ' מעברות הים ומעברות הירדן. ובריה ובר בריה, משום דכתי' לניני ולנכדי, עד כאן רחמי האב על הבן. תוס', מעברות נחלי ארנון, מפרש בגמ' עומק בין שני הרים והיו ישר' צריכין לעבור באותו עמק, עשו אמוריים מערות ונחבאו שם ודבקו ההרים זה בזה ונהרגו שם. כתב רבי' ישעיה כל הני ברכות דקתני במשנה צריכות הזכרת שם ומלכות וכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, אלא שהתנא קיצר לשונו.
<h2>דף נד:</h2>
אבני אלגביש בימי יהושע, אבנים שירדו על גב איש יהושע שנקרא איש דכתיב איש אשר רוח בו, ולפי פשוטו אבני אלגביש הם אבני ברד. צריכין להודות, ומחוייב תודה כדכת' אם על תודה יקריבנו אם על הודאה של נס. בקהל עם, ואין קהל פחות מעשרה כדאמרי' בפסחים גבי פסח נשחט בשלש כיתות קהל ועדה וישראל. זקנים, זה קנה חכמה. חולה וחיה, מתוך שהן מסוכנים, וחתן וכלה מפני חשיבותן מקנאין להן, ותלמיד חכם בלילה לפי שאינו עוסק [בתורה], אי נמי לפי שיושב יחידי בלילה. ואבל, דאמרינן כל ז' ימים הראשונים כאילו חרב מונחת בקרן זוית.
<h2>דף נז:</h2>
פיס'. המרקוליס, עיקר מרקוליס ב' אבנים זו בצד זו ואבן על גביהן. ארך אפים, שמאריך אפו ואינו נפרע מהן מיד. תוס', שנוטלין ממנו עפר, מקום יש בבבל שאין בהמה יוצאת משם אלא אם כן נותנין עליה עפר מעפרה והוא סימן השמד מקללותיה של בבל הוא. פ"א מקום שנוטלין ממנו עפר לטיט לבינייני המקום, ואותו מקום אין בו לא נטיעה ולא זריעה. אומר ועושה, שאמ' וטאטיתיה במטאטא השמד.
<h2>דף נח:</h2>
חכם הרזים, שיודע מה שבלב כל אחד. לאחר י"ב חודש אומ' [ברוך] מחיה המתים, דבי"ב חודש המת משתכח מן הלב. הגיחור, אדום. לווקן, לבן הרבה. ופתי הראש, ראשו רחב יותר מדיי. הדרניקוס, פיו עקום. חיגר, ברגליו. קיטע, בידיו. בהקנין, לשון בהק הוא. קיפוף, עוף שיש לו לסתות לחיים כאדם. פיס'. כוכבא דשביט, כוכב היורה כחץ ממקום למקום וארוך כשבט.
<h2>דף נט.</h2>
זוכר הברית, שאמ' לנח זאת אות הברית. נאמן בבריתו, שכרת שלא להביא מבול לעולם. עושה בראשית, לפי שמששת ימי בראשית נבראו. מה אנן קיימין, כלומ' במאי עסיקי' בטורדין שבאין הברקין תמיד זה אחר זה תמיד. זועות גוהא, פי' בשעה שהק' זוכר את ישראל ששרויין בין אומות העולם מוריד ב' דמעות ונופלות לים הגדול וקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו. זועות רעש. רעמים ענני דאתיין בגלגלא שנ' קול רעמך בגלגל. מאי רוחות אמר אביי זעפא, רוח סופה. חיליה דר' יוסי, ראייתו וכוחו.
<h2>דף נט:</h2>
בטהרתה, לשון וכעצם השמים לטוהר. חמה בתקופתה, מקום שהיא חוזרת שם לתחילת הקיפה היא שעת תליית המאורות ומאז התחיל להקיף ולשמש כל כ"ח שנה, חוזר מחזור גדול של חמה. פיס'. קצבו של דבר, כמו כללו של דבר. על שלו, בדבר שאין לאחרים חלק בו. מברך על אביו דיין האמת ולבסוף מברך הטוב והמטיב על הירושה.
שאין לו כיוצא בהן, בירושת אביו. אחד זה ואחד זה צריך לברך, אפילו יש לו בירושת אביו הואיל שזיכהו הק' לקנות הוא בעצמו. מכלל דקנה וחזר וקנה דברי הכל צריך לברך, הכי הגירסא של גאון הפוסק, אבל יש גירסא אחרת דגריס דברי הכל אין צריך לברך הואיל שכבר זכה הוא לקנות פעם אחרת. שלא קנה כיוצא בהן, אע"ג דיש לו בירושת אביו, אבל קנה הוא פעם אחרת אע"פ שאין לו צריך לברך. אחד זה ואחד זה צריך לברך, אע"ג דפעם אחרת קנה הוא צריך לברך.
<h2>דף ס.</h2>
פיס'. מברך על הרעה כול', כגון דשקלה בדקא לארעיה, אע"ג דלקמה מסקה שירטון, השתא מיהא רעה היא ומברך דיין האמת. מברך על הטובה כול', כגון דאשכח מציאה אע"ג דלכי שמע מלכא שקיל לה מיניה השתא מיהא טובה היא ומברך הטוב והמטיב, אי אית ליה שותפא בהדיה. והצועק לשעבר, מתפלל במה שעבר כבר, נותן הודייה לשעבר, במה שהגיע לשלום עד כאן. וצועק לעתיד לבוא, מתפלל מיכאן ולהבא שיוציאנו מכרך זה לשלום.
<h2>דף ס:</h2>
פיס'. התכבדו מכובדין, מלאכים שהולכין עמו תמיד כדכת' כי מלאכיו יצוה לך וגו'. שמרוני שמרוני, שלא יזיקוני. המתינו אותי. בחכמה, האדם נברא חציו מדם וחציו ממים, שאם היה רובו מאחד מהן לא היה בריא, שאם היה רובו מדם היה מצורע, ואם היה רובו ממים היה חולי אחר בגופו. נקבים שהן חלולין, כגון נקבי אזנים ונקבי החוטם ונקב בית הריעי. שאם יפתח אחד מן הסתומין כגון הלב והמיעים והכרס, ואם יסתם אחד מנקבי הפה והחוטם. רופא כל בשר ביצירתו ומפליא לעשות בחכמה. ותצילני מזה ומכיוצא בו, אור של גיהנם. עתיד ליטלה, בשעת מיתה. ואתה עתיד להחזירה, בתחיית המתים. לפגרים מתים, לפי שכשאדם ישן הוא כמת. לשכוי, תרנגול. כדתריץ יתיב, יושב וזוקף. רוקע הארץ על המים, שבני אדם מהלכין עליה. [ברי"ף] מלי להו לחשבון מאה ברכות באספרמקי ומגדי, לפי שאין מתפללין י"ח ברכות בשבת כבחול, ממלא חשבון במיני בשמים ומגדים. עבד זיל טפי מן האשה, שזו באתה מטיפה כשירה ועבד בא מטיפה פסולה, ואיתיה בכלל ארור כנען עבד עבדים.
פיס'. חייב לברך על הרעה ברוך דיין האמת כשם שמברך על הטובה הטוב והמיטיב. בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע, כשיצר הרע [שולט בו] משליטו עליו יצר טוב וכופיהו. ומקבלה עליו בשמחה ולברך על מידת פורענות בלב שלם. חסד ומשפט, מידת חסד ומידת הדין, אם מידת הדין מקטרגת עליו יש לו לקבל ולברך להקב"ה בלב שלם.
<h2>דף סא.</h2>
דבריו של אדם מעטין, שלא יטיח דברים כלפי למעלה. והעובר אחרי אשה בנהר, כדי להסתכל בה. אחרי ארי ולא אחרי אשה, שאפי' אם הארי ימיתנו, ימיתנו בעולם הזה, אבל אחרי אשה שמא יכשל בה וימות לעולם הבא. אחרי אשה שאפי' הוא היה רוצה שמא אין האשה נשמעת לו, ולא אחרי ציבור בשעה שמתפללין, שהוא מוחזק כרשע. דלא דרי טונא, שאינו מוליך משוי עליו. המרצה מעות מידו לידה, כדי להסתכל בה. יד ליד, אם היה כמשה שקיבל תורה מידו של הקב"ה לידו. ומרצה מעות מידו לידה לא ינקה רע, ואין רעה אלא גיהנם שנ' וגם רשע ליום רעה.
<h2>דף סא:</h2>
פיס'. לא יקל אדם ראשו ליפנות כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קודש הקדשים. פ"א לא יקל לא ינהוג קלות ראש. באפונדתו, כיס גדול שעשוי למעות, וכל הני אסור דנראה כאילו הוא מקום חול. ורקיקה אסור מקל וחומר, ומה הני דלא מאיסי אסור, רקיקה דמאיסה לא כל שכן. תוס', כל חותמי ברכות שהיו במקדש כול', במסכת תענייות אמרי' אין עונין אמן במקדש, והמברך אומר בסוף כל ברכה ברוך אתה י"י אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך מגן אברהם וכן כולם, והעונין אומ' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואשמעינן הכא דבמקדש ראשון לא היו אומ' אלא ברוך י"י אלהי ישראל מן העולם, וקילקלו המינין ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו עזרא וסיעתו שיהיו אומ' מן העולם ועד העולם לומר ששני עולמות יש. ושיהא אדם שואל שלום חבירו בשם, ואין כאן משום זילזול להוציא שם שמים עליו ולמדו מבועז ומן המלאך. ואומ' אל תבוז כי זקנה אמך, למוד מדברי זקני אומתך, ובגמ' מפרש מאי ואומ'. עת לעשות לי"י אף זה המתכוין לשלום חבירו זהו רצונו של מקום ומותר להפר תורה ולעשות דבר הנראה איסור. מן הצופה, כפר סמוך לירושלים. וברואה, שיכול לראות בית המקדש משם. יצא מקום נמוך. ובשאין גדר מפסיק, בינו להר הבית. ובזמן שהשכינה שורה, שבית המקדש קיים.
<h2>דף סב.</h2>
לא יפנה מזרח ומערב, שלא יהא פירועו וגילוייו כנגד ירושלם. ובגליל צפון ודרום אסור שהוא כנגד ירושלם. שלא יפרע ולא יגלה בגדיו עד שישב, משו' צניעותא. אין מקנחין בימין, לפי שניתנה תורה בימין, ושמראה בה טעמי תורה. היעזת פניך ברבך, לראותו בשעה שהוא נפנה. תוס', אחורי גדר אחורי הבית נפנה מיד ואין צריך להתרחק, ובקעה צריך להתרחק כדי שלא ישמע חבירו עיטושו מלמטה. שמתעטש, מפיח ואין קול הנפיחה נשמעת. רואה את פירועו, גילוי בגדיו.
<h2>דף סב:</h2>
עמוד החוזר, כשנצרך לגדולים ואינו הולך. הדרקון, חולי הבטן. סילון החוזר, כשנצרך להשתין ואינו הולך. ירקון, פניו מוריקות. אדמקיפנא בהא, בעיר שאני מקיף כל זו הדרך. אידרי, אקפוץ ואכנס בזה כדי לקצר הדרך. הרוקק בזמן הזה, אפי' בזמן שבית המקדש חרב. והיו עיני ולבי שם, כדי לבנותו.
<h2>דף סד.</h2>
ילכו מחיל אל חיל, מבית המדרש לבית הכנסת. יראה אל אלהים בציון, יזכה ליראות לפני השכינה בירושלים.
